ממשיכים לחיות ולבעוט אל תוך החורף! אינדינגב באוויר

שלום חברים וחברות.

אז כפי שהבטחנו, ושלא כמו בעבר, האתר של אינדינגב ימשיך להתעדכן ולפעום במשך השנה, עם עדכונים, שידורים, מסיבות, הפתעות, וחיים שלמים, מעבר לפעימה החד שנתית שלנו.

הכל יתעדכן כאן אצלנו, כולל הזמנות מיוחדות, הגרלות וכו’. הישארו מחוברים בתודעה וברשת.

בינתיים, בוא לחבב ולהתחבר אלינו בדף החדש שלנו בפייסבוק:

http://www.facebook.com/InDnegev1

לא אני לא בלהקה, אני בצוות הקמה

חמש דקות לפני מופע הסגירה של האינדי ותוקף אותי רצון לכתוב קצת רשמים, שאולי יזקקו לכדי משהו מעובד את בליל התחושות שחוויית הפסטיבל הותירה בי.

עוד כמה שעות אני סוגרת שבועיים (עם הפסקה) כאן בשטח, במדבר שהיה לביתם של כמה קלושרים משוגעים לדבר, דבר שהוא משוגע ומופלא לכשעצמו. אני מודה שאחרי שהתרגלתי כל כך לשקט ולאינטימיות שנוצרה בצוות האינדי הרגשתי קצת מוזר כשהקהל זרם לכאן בהמוניו. משהו בין סיפוק להתגוננות, בין הרצון לתת תוקף להשקעה, שאלפי העיניים ינוחו על הספינה השקועה בחול, או על הפסנתר, שאלפי רגליים כואבות מריקודים ינוחו תחת האוהלים… לבין התחושה שהיי, רגע! זה הבית שלנו, אולי תתנו לנו עוד כמה ימים לפני שתמלאו אותו ברעש ובירה ובדלי סיגריות?!

עם כל זאת, השמש המדברית הנוטה לשקוע והבאלאנס של קרולינה מבשרים לי מלנכוליה של משהו שהושקעו בו חודשים ונגמר תוך שלושה ימים שדמו לשלוש דקות. שלוש דקות בהן מתערבבים בזכרוני רגעי טירוף ממאסיב פינגרס עם בהיה בפה פעור מול טליה אליאב, התחושה שנגעה בי ההיסטוריה בהופעה של פונץ’ מתערבבת עם שיחה שהייתה לי עם בחור מקסים מ- the raw men empire. כל אחד בנפרד וכולם יחד, מגיעים עכשיו לסיומם ואולי רק המילים יתנו לי את הזיכוך שאני מחפשת כדי להצליח לסיים את הפסטיבל הזה ברוגע.

כל אחת ואחד מהדמויות שעיצבו את אינדינגב הוא גאון, מופלא, מוכשר. רק ככה אפשר להרים את פסטיבל המוזיקה הכי טוב בישראל של 2010. ורק כשמסתכלים סביב על מישורי אשכול האינסופיים מבינים מה זה אומר להפריח את הדממה, להוציא את הראש מהחלון ולנשום אוויר אמיתי, להתפלש בחול.

וכמו שזרקו לי השבוע, מי שמגיע פעם ראשונה לצוות של האינדי, מוצא את עצמו מגיע גם פעם שנייה. ושלישית. בקיצור,הוא לא יצא מזה. כנראה שאת האינדי אי אפשר להוציא מהבנאדם.

וגם לא את החול מהכיסים ומהנעליים.

תומר דמסקי

צוות הקמה אינדינגב 2010

עוד תמונות מהופעות

רותם אור + The Trees and the Bees, רוצי בובה + רם אוריון, We are Ghosts ועוזי פיינרמן.

צילום: גל בזל.

פוסט פרידה מהפייסבוק פוליז

בשלושת הימים האחרונים ניסו עשרות דיוקנאות פייסבוק פוליז להתערבב בקהל הפסטיבל. מתחת לכל אחד מהדיוקנאות נתלו דפים ריקים המיועדים לתגובות הקהל. דפי התגובות אספו הצעות מגונות, בדיחות קרש, תובנות מבריקות יותר ופחות, יצירות אמנות ואפילו מכתב אחד מלא געגועים ואהבה. לסיכום החוויה, אספנו לכם את המיטב:

פייסבוק פוליז בפייסבוק. אפשר למצוא אותם גם ברחובות תל אביב.

רוקנרול – פוסט מאת ספי ציזלינג רמירז

אוקי- אין לי מושג מה כתבו פה עד עכשיו

לא קראתי כלום, אני באופן אישי ממש מבסוט -שתיתי גם אתמול וגם היום מלא ערק

ורקדתי מלא- עכשיו עוזי סיים להופיע ואתמול ניגנתי עם האחים

תמשיכו בכל מה שאתם עושים

סחתיין

ספירמירז

טל כהן שלו מציג – קאברים מאולתרים מאחורי דוכן הספרים

Spider Pig

אני רואה אותה בדרך לגימנסיה

(ותודה לגרבולון על הצילום)

שני קדר על עולם החי של אינדינגב

אינדינגב, חגיגה לכל חובבי הצפרות בישראל! פעילויות לילדים, משחקים למבוגרים, משקפות וטרמפולינות, הכל בסוף שבוע דחוס אחד. נער אחד, ממשפחות המשתתפים, נשמע אומר: “זה הכי כיף שהיה לי אי פעם!”. נער שני הוסיף: “תכלס”.

בליל יום שישי נצפתה להקת רוחות רפאים של ציפורים סוררות שאלתרו תרגילים אווירונאוטיים כושלים להנאת – או למעשה, סבלם של המבקרים. הכניסה היתה חופשית וכרוכה בתשלום. כמו כן נצפה חמור.

שני קדר, We are Ghosts.

צילומים: ינאי זקס.

מיומנו של יואל דנילוף (סולן אד טרנר והדנילוף סנטר)

אז נסענו לשם. אינדי-נגב. בנגב.

מתישהו התייבשתי אני לא כל כך זוכר.

20 שנה מאז.

בוץ וחול בעיניים ואיכשהו עדיין במדבר. הרביצו לי.

אז נשארתי לראות את ההופעה של רוצי בובה.

אה. וגם קצת רם אוריון

למרות שאור נסע.

תמונה באדיבות גל בזל

העמדה של אינדילייב היא המקום הכי מוצל פה

אז אני יושב פה כבר  חצי שעה ועושה את עצמי חושב מה לכתוב ובינתיים מסתכל מהגבעה על טריליון אנשים קופצים מתחת ספרינקלרים ומבין את ההבדל הגדול בין אנשים קופצים ורוקדים בבארבי ובאוזן לבין קפיצות וריקודים בחול הזה ובמדבר הזה ובשמיים האלה וכמה צריך את זה וכמה אני צריך את זה וכמה חשוב לדעת שזה יבוא שוב וכמה חשוב שיהיו עוד כאלה וכמה קשה להקליד על המחשב כשהסמן כל הזמן קופץ אחורה אז אני מפסיק.

-יהוא ירון

החוויות הקטנות

הנה אני פה במדבר, לא רחוק מעזה, כותב פוסט על אינדינגב בעוד הוא מתרחש מול עיני, והקהל נע מעלה ומטה מול הבמה הראשית. חשבתי ביומיים האחרונים מה לכתוב בפוסט, עם איזה סטייטמנט בומבסטי אפשר לצאת מהאירוע המעולה הזה. אבל בסופו של דבר הבנתי, למה?

בטח כל מיני כותבים יצאו עם כל מיני סטייטמנטים שכאלה על איך סצינת האינדי גדלה משנה לשנה, או שאולי הפסטיבל מתמסחר משנה לשנה, או על זה שצריך או לא צריך לשלם לאמנים, או לא יודע מה. אבל למרות שאינדינגב הוא חתיכת אירוע מוזיקלי בקנה מידה ארצי (ידידה חדשה הצביעה על העובדה המעניינת שאין עוד פסטיבלי מוזיקה חוץ ממנו וג’אז בים האדום), המוזיקה והלהקות פועלות גם לפני וגם אחרי וגם מצדדי אינדינגב.

בשבילי זה לא העניין. בשבילי אינדינגב הוא על החוויות הקטנות. הדברים שקורים כשאתה עוזב את הסביבה המוכרת, התבניות הקבועות של הסופש, וגם את עצמך היום יומי שנשכח בהדרגה ככל שימי הפסטיבל עוברים.

על לשבת במאהל עם חברים של חברים של חברים ולצחוק ללא הפסקה. על לאכול נזיד עדשים שטעים הרבה מעבר למותר בפסטיבל מוזיקה. על לחזות בשקיעה מדברית מרהיבה. על שיחות רנדומאליות עם זרים. אפילו על לחטוף בדיקה על הבוקר משוטרים “סמויים” (אין שום דבר סמוי בערסים עם מכשירי קשר ובגדי קאסטרו בפסטיבל אינדי) שהתבאסו שכל מה שעישנו באיזור שלנו זה טבק.

התמונה באדיבות תמר גיל.

לצערי יש כל מיני תלונות מכל מיני כיוונים על כך שההופעות בינוניות, או שאין מספיק אמנים לא מוכרים וכו’. אבל זה קשור בעיקר לציפיות גבוהות מדי של האנשים לגבי ההופעות, וכשההרכבים הלא ידועים הופיעו הם לא הלכו לראות אותם בכלל. גם אם לא התחברתי לכל המוזיקה, רוב ההופעות שראיתי (ושמעתי מהמאהל) היו ברמה טובה ומעבר לזה. וכמובן שהיו שפע של הרכבים לא מוכרים.

ספציפית, נגנבתי לצלילי הרעש הפופי והמעולה של Lovegrenade, מהמגה ג’אם מבית אודיו מונטאג’ שהיה בליל חמישי בניצוחה של מאיה דוניץ, גם מהפוסט-רוק המאסיבי של Massive Fingerz Spacetrip. היה כיף להתפרע שוב לצלילי אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר, להרגע בשסן האקוסטי והאינטימי עם יאיר יונה שישב בול על צהריי יום שישי, ולהניע את האגן לגארג’ רוק בהשראת פסקולי טרנטינו של China Moondogs + Banda.

כמו כל טיול לחו”ל או חוויה פסטיבלית, מעכלים את זה כמו שצריך רק אחרי שזה מסתיים. לכן אסיים את הפוסט במשהו שקורה עכשיו בזה הרגע. אני מניע את גופי קלות קדימה ואחורה לצלילי הרגאיי של זבולון דאב, בעוד שבריזה מדברית נעימה נושבת לה על הזרוע שלי ולוקח עוד שלוק מהבירה הקרירה על השולחן.

המאזין עידו שחם