גן חיות

כבר כמה פעמים שהייתי בהופעה של הMidnight Peacocks, ותמיד מצאתי את עצמי קופצת ומשתגעת ומשתחווה לפסל התרנגול שלהם. קיוויתי שגם הפעם לא אתאכזב.

כהכנה לכתיבה על ההופעה עשיתי בבית גוגל, שלא תתלוננו שאין כאן תחקיר מעמיק. שיטוט במייספייס של החבר'ה הוביל אותי למסקנה שערן צור יותר מקושר כי הוא חבר של קורין אלאל, שלומי שבן ועוד אמנים יחסית מוכרים, בעוד שהMidnight Peacocks מתהדרים בחברים כמו בונגזילה. מישהו מכיר?

המידנייט פיקוקס מגדירים את המוסיקה שלהם כ"circus-core" שזה לטענתם שילוב של הארד-קור, קברט ומזרחית. אני הייתי מגדירה את המוסיקה שלהם כהכלאה של מטאליסט עם ערסוואת שהפילו אותו על הראש פעם אחת יותר מידי והשקו אותו ביותר מיד ערק כדי שלא יצרח.

כיאה לשמם, ההופעה שובצה לחצות וחצי והיא אשכרה התחילה בזמן. ההופעה הפעם כללה את ערן צור אך לצערי הרב חזי הקירח שצורח מילים בערבית לא הגיע ולכן השירים הטובים ביותר לא הושמעו. מהיכרותי הלא מעמיקה עם סצנת מוסיקת האינדי בארץ, זה די נדיר שחברי להקה מוותרים על פוזת הדיכאון השקט והמיוסר לטובת טירוף אקטיבי שמצליח להדביק את הקהל, או לפחות את אלו עם הנטייה הטבעית לשיגעון. רוב האנשים שעמדו מאחור לא ממש השתגעו, אך ככל שהמרחק מהבמה קטן, כך עלה ביחס ישיר גובה הקפיצות של האנשים. לשם המחקר האנתרפולוגי הגעתי עד לבמה ממש, שם התחוללו להם ריקודי פוגו אלימים. התפעלתי במיוחד מבחורה רזונת שנזרקה לכאן ולשם עד שהועפה כמה מטרים טובים באוויר. על פי מסורת הפוגו עתיקת היומין תוך רבע שנייה כבר הרימו אותה בחזרה, אך האמת שאחר כך היא לא נראתה באיזור, כך שאני מאחלת לה החלמה מהירה. אני הכנסתי רק חצי רגל אל תוך מעגל הפוגו, מה שהספיק בשביל לחטוף כמה מרפקים ודריכות על הרגליים. במהרה מצאתי עצמי במעגל תומך הפוגו, שמורכב מאנשים שדוחפים חזרה את רקדני הפוגו אל תוך המעגל. כנראה שאני סדיסטית יותר ממה שחשבתי כי זה היה ממש כיף.

השילוב עם ערן צור לא היה כל כך מוצלח לטעמי. זה הכניס אותם למקום יותר שקט וקודר ומנע מהטירוף לפרוץ באמת את הגבולות, וחבל.
לסיום, אשאיר אתכם עם כמה שאלות (שלא לומר תהיות) פמיניסטיות על ההופעה שלהם. לדוגמא, למה משתמשת הלהקה בפסל של תרנגול ולא טווס? ומה הקטע של רקדנית הבטן? חבורה של 3 זמרים ונגנים שלא ממש נראים מי יודע מה, ומסביבם "מקרקרת" איזה רקדנית בבגדים מינימאליים. לא שיש לי משהו נגד רקדניות עם בגדים מינימאליים, הרי לפעמים אני נכנסת להגדרה הזאת, אך יש בכרכור שלה סביבם משהו מעיק וסליזי. מצד שני, אולי אני בכלל לא מבינה את העניין בצורה הנכונה. אולי הרקדנית היא מטאפורה לאותו טווס מסתורי, מה שהופך אותה למרכז ההופעה, והנגנים הם המכרכרים סביבה. הכל עניין של פרספקטיבה?

–

שרית, ירושלמית הכותבת בבלוג "לא יורדים מהעצים".