לא רוצה להיות פאנקיסט, אבל לפעמים אין לי ברירה

אחרי ארבע שעות שינה יצאתי בתשע בבוקר לאינדינגב, עם ערימה של דיסקים שתפחה, לקראת דוכן הדיסקים המסורתי (שלוש שנים זה מסורת). החום והבירות היו שילוב מושלם להתהפכות מוקדמת, הדיסקים נמכרים לאיטם בעזרת צוות מיומן של שיכורים חסרי בושה (ובראשם דן פביאן בלוך), המוזיקה נעימה בסך הכל, שתי הבמות מלאות אנשים, ובין ההופעות ניל יאנג דרך מלווינז לביטלס, האווירה המיוחדת של אינדי נטולת החסויות ומלאה האלטרנטיבה היצירתית (בסתרבות, חנות הספרים של עשן הזמן, הדוכן של קבוצת האמנים "שוודינביטר" ודוכן הפנזינים המצויין).

גלעד כהנא אירח את עמית ארז ורם אוריון רגע לפני שרייסקינדר עלה ובי גאו הקולות הקשים של השעמום מול דברים של כהנא, שלא משתנים במשך שנים והפסיקו לרגש אותי, אחרי עשרות הופעות שלו ושל הג'ירפות. מול קהל שהיה מעורב במה שאני מכנה "תיירות פנים" (אותם אנשים שרואים בכל המקומות הנכונים) ואנשים "רגילים", רייסקינדר עלה עם הסמפלר שישוב על כסא בר ישן וגבוה ופצה פיו "אני לא רוצה להיות פאנקיסט". שילובי הביטים הקיצוניים מול הנעימים והמלנכוליים מביאים את החדשות – *זה* אינדי, מקורי על סף המחתרתי, שאומר דברים כל כך פשוטים ואדירים, ובאותה הנשימה – סליחה על הקלישאה הנוראית – מפריח את הנגב.

הקטע אולי הכי מוצלח של רייסקינדר הוא "גם אני בקטע" ששונה אמנם (וחבל) ל"גם אני באינדינגב", שמשלב רפטטיביות של המשפט הפשטני והמעט מטומטם הזה עם ביטים מתחלפים עולים ויורדים, מתפרצים, מגרדים, מכילים מורכבות רגשית ואפילו קורטוב של כאב. רייסקינדר הוא טיפוס רגיש, רגיש במיוחד ומוכשר, מוכשר במיוחד.

כמי שמורגלת להקשיב לעומק ואף להכיל דברים קיצוניים (מוזיקה ובכלל) ומתמודדת מדי יום עם ההתשה המתמדת שיש באיזוטריה – זה היה, מכל הלב, גדול, חכם ומרגש לראות את האנשים זזים ומתמסרים לקוצים של רייסקינדר (הוא אסף קורן, סולנה של הלהקה הכי טובה בארץ, אשכרה מתים). והצמיד המצחיק של האומנים ואנשי הצוות "VIP" בהחלט הולם אותו. הוא. בחור. מוכשר מאד.

–
מיטל רוסו, א.ק.א דיימונדוג, קשורה אדוקות ללייבל וקולקטיב האומנים פית/קית, מנהלת בקושי בלוג אישי-מוסיקלי בשם My Life Is Killing My Rock'n'Roll, פעילה פוליטית וחיה/ת תרבות אלטרנטיבית. מיטל היא גם אחת ממפעילי דוכן מכירת הדיסקים באינדינגב.