[אני גיא, והדבר שאני הכי אוהב לעשות הוא לכתוב את האתר שלי, עונג שבת. אה, וגם לשמוע מוזיקה. וגם גלידה. תנו לי כל אחד מהדברים האלה, או כולם ביחד, ואני מאושר. אני עושה עוד כל מיני דברים, אבל הם באמת פחות חשובים.]
הייתי שמח לקחת קרדיט על המשפט שבכותרת, אבל הוא נצעק לאוזניי על ידי מתן נויפלד, אחד משני המייסדים והמפקדים של אינדינגב, בזמן ההופעה המהממת של טייני פינגרז בבמה הקטנה. אני יכול לספר איך ההופעה של הפינגרז הוכיחה (שוב) שמדובר בלהקה החדשה הכי טובה בארץ, ואני יכול לספר שעד כמה שאני אוהב את גלעד כהנא, אם הוא לא יסתום את הפה על הבמה הקהל יצביע ברגליים, ואני יכול לספר על האווירה והאנשים והחיוכים והאוכל והפנזינים והמצלמות והחיפושיות, כי אי אפשר בלי חיפושיות.
אבל אני לא צריך. כי המשפט של מתן, זה שבכותרת, מתמצת את הפסטיבל הזה הכי טוב שאפשר, מכל הזוויות. אינדינגב 2009 הוא הצלחה מדהימה – 4,000 כרטיסים סולד אאוט, מילדים בני 4 ועד מבוגרים, שתי במות גדולות ומלאות (נדב לזר, מ"אטמי אוזניים", מבקש למסור שהווליום בשניהם חזק מדי. הוא צודק, אבל אני חושב שזה נועד להתגבר אחת על השנייה וליצור חומות סאונד. מצד שני, הוא המוזיקאי מבין שנינו אז הוא מבין בזה יותר). זה רשמית פסטיבל ענק. והוא עשה את זה בלי אורנג' ובלי בנק הפועלים ובלי להביא את ריטה לבמה הראשית או לתלות מודעות בצבע סגול בכל חור.
המעבר מהבמה הגדולה (כל מי שלא הגיע ל-The pit that became a tower הפסיד להקה אדירה) לבמה המשנית העלה אצלי מחשבה מעניינת. הפסטיבל של שנה שעברה, על כמות האנשים שבו, על הפרצופים המוכרים מסצינת האינדי ועל האווירה הקרובה והאישית שבו – נמצא בשלמותו בבמה המשנית. בבמה הגדולה יש פסטיבל אחר לגמרי. אנחנו עדיין באמצע הערב הראשון ולכן מוקדם עדיין לקבוע איזה מין פסטיבל זה. הוא גדול יותר, הוא רועש יותר והקהל בו לרוב צעיר יותר, אבל הוא לא מיינסטרים יותר. הוא בטח לא טוב פחות.
–
גיא חג'ג' (גיאחה)
