למען הגילוי הנאות אספר כי את אדם, הסולן של The Pit That Became A Tower, אני מכירה עוד מלפני שנים בקשר מהסוג שיכול להירקם רק בירושלים. מאז הקשר ביננו נותק, אך אני עדיין מקבלת במייל הזמנות להופעות שלהם, שאליהן אף פעם לא הגעתי.
להופעה הגעתי קצת באיחור, בדיוק לשיר שדיבר על ירושלים, לפחות כך נדמה לי (עקב בעיות סאונד רבות לא ממש הצלחתי לשמוע). אדם ניסה לבדר את הקהל בזמן שאביב מארק הסאונדמן ניסה לתקן את הבעיות, אבל זה לא מצא חן בעיני הסאונדמן. כשרוב התקלות תוקנו אפשר היה להנות מרוק אמריקאי (בלי להכנס למונחים מקצועיים יתר על מידה). היות ושורשי הלהקה נמצאים באותה המדינה, לא סבלנו מהתופעה הרווחת בארצנו של זמרים ששרים באנגלית עם מבטא ישראלי מחריד.
השיר שלפני האחרון הוקדש לשני אנשים שנהרגו במלחמת יום כיפור. מדובר בשיר מעולה שגרם לי לרצות לרקוד, אך התחושה המורבידית הקשתה עלי לפזז.
חוץ מזה, תמיד נחמד לגלות שהבסיסטית והמתופפת משתייכות למין השווה. הבסיסטית היא בעצם בת'אני, שהיא גם אישתו של אדם. בראיון קצר בתום ההופעה, לאחר שהצליחה להיזכר באיפה אנחנו מכירות, סיפרה בת'אני על ההברזה של יהודה לדג'לי שהיה אמור להופיע איתם: "זה היה קצת מבאס כי עשינו איתו חזרות ובסוף שינינו את כל ההופעה וגם היו בעיות בסאונד, אבל חוץ מזה היה כיף".
לסיכום, ההופעה בהחלט עשתה חשק לשמוע את הלהקה במקום עם סאונד טוב יותר.
–
שרית, ירושלמית הכותבת בבלוג האנתרפולוגי "לא יורדים מהעצים"
