אטמי אזניים גאה לפתוח את אינדילייב!

מה, אני הראשון? לא יאומן. הייתי בטוח שאנשים יסתערו על העמדה כדי לחלוק כמה כיף כאן. זה גדול מכדי להכיל את זה בבטן. חייבים לשתף.
גדול פה. מכל בחינה. המתחם גדל, הליינאפ גדל, הבמות גדלו, הקהל גדל, והפסטיבל גדל. התבגר אפילו, אולי. מוקדם לומר. מהר מאוד מגלים שהפסטיבל יוצר תחושה סכיזופרנית קשה. מאז ימי רחוב סומסום לא שמעתי כל כך הרבה אנשים עם פרצוף שאומר "אבל אני רוצה להיות שם!" בניגוד לשנה שעברה, אז הייתה במה מרכזית ובמה קטנה ואקוסטית, הפעם יש שתי במות גדולות ומלאות בכל טוב. וכך יוצא שהפסטיבל מאמן היטב את שרירי הרגליים. אני פה רק שעה, אבל כבר הספקתי לעשות את הדרך בין הבמות כמה פעמים.
הגעתי ישר להופעה המשותפת של סמטת פחם וחיה מילר, שחלקו מתופף מעט שיכור, אך אימתני כקית' מון בהתקף אפילפסיה (גילוי נאות – המילרים חברים שלי. כמה חברים? בפסטיבל חוצמזה הם השאילו לי אוהל. זה כמה). כתבתי בעבר שחיה מילר להקה מעולה, אך שחסר לה קצת גיוון בסאונד. החיבור עם סמטת פחם סיפק לה את הגיוון הזה. קצת נגיעות סקסופון, קצת קלרינט, עוד שירה. הופעה מעולה, וקוסטה הסולן תפס הרבה אנשים בקהל ממה שראיתי.
רצתי מהר להופעה של צנזורה, הספקתי לתפוס את סוף ההופעה שלהם. אחרי שיר שהוקדש לקרן פלס, הם פנו לקהל: "יש מניין לפוגו?",ומיד פצחו בקטע רוק Fאנקי כיפי. גם פה הסולנית התבלטה, עם attitude מגניב למדי. סימנתי לעצמי לבדוק אותם כשאגיע הבייתה.
Brain Candies כבר מהממים את הקהל ברקע, ואני חייב לרוץ להופעה הבאה. בינתיים צל"ש למארגנים: טפטפות מעל הקהל זה גאוני. הצעה לשיפור: לתלות את הליינאפ של הבמה הראשונה ליד הבמה השנייה ולהיפך, כדי להקל על הסכיזופרנים.

–

נדב לזר, כותב את בלוג מוזיקת השוליים "אטמי אוזניים", מבקר הופעות בתרבות מעריב, חבר בלהקות The Raw Men Empire וגיליאם, חבר לשעבר בדוגמניות ז"ל, חבר בחברה להגנת הטבע, חבר.