
צר לי, גלעד כהנא. בשנה השנייה ברציפות בחרנו בהופעתו כזמן בישול ארוחה בת שלוש מנות על הגזייה (היו מאפינס שוקולד-בננה!). זה לא המוזיקה, זה בגלל קטעי הקישור שגורמים למוזיקה (המוצלחת בחלקה) להפוך לקטעי הקישור הקצרים בין מונולוג אחד למשנהו. לצערנו הרב יותר, זו השנה השנייה ברציפות שהוא נוקם בנו חזרה: הוא האריך גם הפעם כל כך בנאומיו הארוכים – אחד מהם כיסה להכעיס את חצי מנעימת "רינגטון" של רם אוריון – באופן שגרם לקיצורה של ההופעה הבאה אחריו. הפעם סבלה בום פם מנחת זרועו (פיו, ליתר דיוק), וחבל. כי המעט שהיה גרם לנו לצאת באחת מהכבדות של סיר האורז המוקפץ התאילנדי שחיסלנו ולהתחיל לחסל קלוריות בריקודים. השוס: עוזי פיינרמן מתארח, ודווקא כזמר, בקטע מתוך "שני קוני למל".


נדמה לי שאף אחד לא כתב עד כה על ההרכב של רם אוריון ואלקטרה, שהופיעו תחת השם The come on baby Don't say maybes - אולי כי להקליד את שמם האינסופי כבר מחסל את מכסת המילים שלנו בתור הארוך למחשב הנישא של אינדילייב. יש שיתהו מדוע ה"פריים-טיים" של אירוע אינדי מוקדש ללהקת קאברים, אבל לפעמים מתחשק לומר: ככה. כי היה קצר וכיף, נגנים טובים, שירים מקפיצים, ובחורה שכנראה תפקדה כ"בז" של ההאפי מאנדייז, רק נראתה טוב ממנו בשמלה. מסוג ההופעות שמתאימות פחות או יותר לתפקיד כזה, של הופעת מעבר שמחה בליין-אפ של פסטיבל שלם.

איך נשמע שילוב של מידנייט פיקוקס וערן צור? תלוי אם באתם מהצד של החתן, הכלה או רקדנית הבטן. חובבי ערן צור שסביבי היו, ובכן, מעט המומים. ב"מעט המומים" אני מתכוונת לשוק של חוסר מוכנות לגמרי כעיריית תל אביב מול שכונות הארגזים המוצפות בגשם הראשון באופן שמפתיע אותם כל שנה מחדש. וטווסי החצות הם לא גשם, הם הוריקן.
מהצד שלי, הפיקוקס הוסיפו המון רעש ואנרגיה לשירים של ערן צור, שקצת השתייף בקצוות המחודדים מאז ימי כרמלה גרוס, לטעמי. במיוחד ב-Rush Time, שנשמע ככאוס נפלא, בעיקר בזכות הגיטרה של רון בונקר. מה שכן, האירוח די "הרגיע" את הטירוף המשתולל של הופעות הפיקוקס – כלומר, אם נתעלם מהזומביז המחופשים שעלו לבמה, והסיום הלא מתוכנן של גיטרת הבס.
"היתה הופעה מטורללת", סיכם בונקר אחרי. בניגוד לשאר הופעות הלהקה, כמובן, שנהנות מקהל פילהרמוני קשוב ומיושב. בשיר האחרון קפץ רדושינסקי כהרגלו לקהל, ממש מעל ראשי חובבי ערן צור בשורה הראשונה, שלא האמינו שזה קורה להם. הפוגו השתולל במעגל צורח כשלפתע נשמטה רצועת הבס ממנו, ותוך שנייה הרים אחד הצופים את הגיטרה ובלהט הקרב ריסק אותה במרכז המעגל.
פתאום הכל נעצר. כולם עמדו המומים בפה פעור סביר הגיטרה, כמו מעגל אבלים. לאט לאט העבירו אותה מעל ראשי האנשים בחזרה למשכב על הבמה, מוטלת כגופה עם חוטים ודברים צבעוניים שיוצאים מצדה הימני. רדושינסקי בהה בה לדקה, מלמל על הופעה קרובה באוזן בר עם שירים חדשים ("וגיטרה חדשה", צעק מישהו בקהל בתגובה), הביט עליה שוב, ואז כמו אמר לעצמו – נו, זה כבר אבוד, שיהיה – הרים את הגווייה והחל לרסק אותה בעצמו (בפחות הצלחה מהמרטש הקודם).


הרחבה הדלדלה בצופים, שפרשו לישון, חלקם לוקחים חתיכות פלסטיק מהרצפה למזכרת. מי שנשאר, הרוויח. אני נשארתי בזכות בלון לבן ענק שנתלה על הבמה, נוטע בי חשק בלתי רצוני לצעוק: I’m not a number, I’m a free man! במקום מספר 6 המיתולוגי (קוראים מהדור שלא ידע את רואים 6/6 ממצמצים כעת מול המסך בחוסר הבנה). לבמה עלה איש הג'ירפות לשעבר, יאיר קז, וההרכב אוקסיג'ן.
הייתי לאחרונה בהופעה אלקטרונית שהיתה אנטיתזה מוחלטת למונח "הופעה". קהל יושב, אימג'ים משונים מהבהבים באופן מעורר אפילפסיה מולם, ואיש אחד, שנראה קצת משועמם, יושב עם לפטופ. לך תדע אם הוא לא משחק בשולה מוקשים. אוקסיג'ן מצליחים לא ליפול לאף אחת מהמלכודות הללו. קודם כל, המוזיקה שלהם ישר גורמת לך לזוז. שנית, הם מעניינים ויזואלית. ליד שני החברים ממוקמות מצלמות רובוטיות קטנות, ואדם נוסף עורך תוך כדי את הצילומים עם קטעי וידאו שונים, ומקרין אותם על הבלון הרצחני. יופי של הופעה לסגור איתה את הלילה ולהוציא את יתרת האנרגיה שלך כדי שתוכל לישון היטב, בלי מחשבות על תנינים נמלטים המשחרים בחוץ לטרף. או עוד מונולוג של גלעד כהנא.
–
יעל רגב, כותבת בלוג המוזיקה והמסעות מאותגר השם, "אפילו עז". מצטערת שלא אספה בשהותה באנטארקטיקה קצת כפור בתרמיל להתמודדות עם השרב המדברי.