תודה רבה להנהלת הפסטיבל – מתן נויפלד, אסף קזדו וכל שאר החבר'ה, וכמובן לאורי סגל ולאורלי גן, שבנו ועיצבו את האתר.

תודה גם לכל האמנים שמצאו זמן לכתוב ולצלם לאינדילייב, בין כל שאר עיסוקיהם המרובים: יהוא ירון, דפנה קינן ודן-יה שוורץ (דפנה והעוגיות), אורי זליג (תעני אסתר), אבי עדאקי, מארקי פאנק, אביב נוימן (סמטת פחם) ובן טברסקי (פלישת חוטפי הגופות). עוד תודה לכל מי שצייץ בטוויטר שלנו בזמן הפסטיבל.

תודה ענקית לעמרי בורשטיין ולכל צוות התיעוד של הפסטיבל.

ובעיקר, תודה לצוות הנהדר של אינדילייב:

צלמים: אסף אנטמן, גרבולון, יעל רגב, אורלי קוטיק, יעל מאירי, יניב גלזר ועטר רפפורט.

כותבים: נדב לזר, שמוליק כץ, נתי אורבך, גיא חג'ג', גרדה גלזר, שרית השקס, דור י. סער, תמר מלינוביץ, מיטל רוסו, יעל רגב, יניב גלזר והדר גפני.

יזמי, מפיקי ומנהלי פרוייקט אינדילייב: יובל בורשטיין, תמר מלינוביץ, גרדה גלזר ונמי.

היה תענוג אמיתי, נתראה באינדינגב 2010!

זהו, צוות אינדילייב מנתק את המצלמות, מסיר את אבק המדבר מעל ללפטופ והולך לצפות בהופעה הסוגרת את הפסטיבל (אחיו של המצוטט למעלה).

היה נפלא, באמת.

תודה לכל הכותבים, הצלמים, האמנים שהשתתפו ולצוות ההסרטה על התכנים המושקעים.

תודה מיוחדת לצוות האתר ולצוות הפסטיבל.

ובעיקר, תודה מאוד מיוחדת לחיפושיות הזבל.

נתראה בשנה הבאה, עד אז, עזבו אותנו בשקט באמא'שכם.

–

גרדה, יובל, נמי ותמר, יזמי ומפעילי אינדילייב.

תמונה באדיבות גרבולון

אני כל הזמן מסתובב בעיר והכל מכוער כל כך והילדים מכוערים ורעשנים ושומעים מוסיקה טיפשית ואנשים זועפים כשהם מסתכלים אליך וכולם רק רוצים לחזור הביתה ולראות ריאליטי ולישון והשמים מכוערים ועבשים ואין אויר ואין השראה ואז אני בא לפה ומחייכים אלי ויש עץ גדול ויפה וגבעה קטנה ויפה ואפילו בתור לשירותים כולם יפים ויפות ובבמות כולם רוקדים ובבוקר שמעתי את מיכל לוטן עם הלהקה שלה ופתאום נפתחו ספרינקלים שהתיזו עלי מים ואני עומד, השעה עשר בבוקר, אני מלא במים ומיכל שרה והכל יהיה בסדר.

יהוא ירון

תמונה באדיבות יעל רגב

שלום, כאן דפנה והעוגיות.

אינדינגב הוא כנראה הפסטיבל היחיד שיש כרגע בארץ שהקהל בו סקרן, אוהד ומתעניין. מקום מעולה ללהקות כמו דפנה והעוגיות, האחים רמירז, חיה מילר ועוד שיכולים למצוא בו אוזן קוששת ועין כושלת.

או במילים אחרות, היה משובח, היה כיף וכן ירבו.

או במילים אחרות (לא קשור) יש לנו אלבום חדש, הוא בחנויות והוא מחכה לכם.

(מי שרואה אותו אגב ומצליח לתפוס אותו בפוזה חושפנית במיוחד יכול אפילו לזכות בכרטיס כניסה למופע ההשקה בשלישי לנובמבר- פרטים כאן)

כיף בנגב.

ואם יורשה לי לצטט את יובל בורשטיין- "התימנים גאונים- הם מצליחים כבר שנים לשווק לנו דשא" והוסיפה דפנה- "כן, הם גם מאריכים ימים" ודנג'ה החרתה החזיקה אחריה "הם גם מעריכים אותם".

אינדינגב מתקרב לו אל סופו, ואין דרך טובה יותר לסיים יומיים כאלו משתי הופעות מעולות שבאו אחת אחרי השניה. אני תוהה איך לשלב את הכתיבה ביניהן, אבל נזרום ונראה מה יצא.

ההופעה הראשונה הייתה של האחים רמירז + רות דולרס וייס + יהוא ירון. זו הייתה הופעה שבאתי אליה עם המון המון ציפיות, מהסוג שבגללן אתה פוחד להתאכזב. חבורת מוזיקאים מוכשרת שכזו על במה אחת – זה יכול להיות או נהדר, או שכולם יגידו "זה היה נחמד אבל לא כמו שציפיתי".

לשמחתי, בינתיים כל התגובות כאן בפסטיבל, כולל שלי, הן מן "וואו" כזה. כמו שחברתי לחיים ציינה: "זו פשוט חבורה של מוזיקאים ממש ממש מוכשרים על במה אחת". ואין אבחנה יותר טובה מזו לתאר את ההופעה. חבורה שבראש ובראשונה היא אוסף של נגנים מאד מאד מוכשרים, זמרים נהדרים – ואילו מילים. אהבתי במיוחד את השילוב והערבוב בין השירים של רמירז, יהוא ורד"ו. ההופעה התחילה בקאבר שאינני זוכר את שמו, משם לLETTER של רד"ו, הלאה עם נמלים קטנות של יהוא, כמה שירים של רמירז, והאמת שמכאן אני מודה שהכל די מתבלגן לי. אני זוכר שהיה את "זו לא תקופה לכתוב שירה" של יהוא, עוד כמה שירי רות, BABY JEAN של האחים, ועוד ועוד ועוד. נכון לעכשיו, זו ההופעה היחידה שנכחתי בה שהקהל דרש הדרן ופשוט לא ויתר. ערבוב של קונטרבס עם אורגן עם חצוצרה עם אלוהים יודע מה היה שם על הבמה עוד – אבל האנרגיות האלו פשוט היו מדהימות.

ייאמר לזכות הפסטיבל שמעל הקהל היו מן שפריצרים כאלה של מים והם ידעו בדיוק מתי להפעיל אותם. אין ספק שההופעה של השילוש הקדוש הזה הייתה מהחזקות ביותר בפסטיבל, ואולי אי פעם, נקווה שהם עוד ימשיכו לשתף פעולה ככה.

והנה אנו ממשיכים אל דפנה והעוגיות. לכאן באתי עם ציפיות, אבל כאלו שידעתי שיתגשמו – אני הולך להופעות שלהם כבר ארבע שנים, ויהיה הוגן להגיד שאני מן גרופי, משל הייתי בחורה בת 16 ולא בחור בן 21 [וחצי כמעט!]. ההופעה כללה ערבוב של שירים מן האלבום הראשון והשני. יצויינו לטובה אמממ… כל השירים למעשה. בהתחלה "היחידה" של בתריי זוזיי במקור, ואני מאד שמח לראות שהשיר מצא את מקומו באלבום החדש. בעצם כל השירים החדשים מצאו את מקומם באלבום החדש וזה יופי. הייתה נוכחות מעולה של "מה שרצינו", "תאמיני", "תודה רבה", ו"איך", נותר לי רק להצר על מחסורם של שירים כמו דפנה פיק או העתיד נראה מבטיח, כדי להשלים סדרה מופלאה של שירים. אני חייב למצוא משהו רע לכתוב כדי שלא כל הביקורות שלי יראו כמו "ווואאאההה איזה כיייייףףף ואהואוהואו.!!!!!1111454", שוב, משל הייתי נערה בת 16. אז הנה, בהופעה של דפנה והעוגיות השפריצו עלי מים בלי הפסקה מהשפריצרים האלה. זה ממש קשה לאנשים עם משקפיים, באמת, קצת התחשבות. בקצב הזה אני עוד לא אחזור לאינדינגב הבא.

ובכן, אני נאלץ לסיים, משום שהאמת שדפנה והעוגיות (והעוגיה, אם לדייק) צריכים להקליד פה משהו. תהיו בריאים כולכם. אין כמו נגב באמצע אוקטובר. וופ.

–

דור י. סער, קצין ביום, אוהב לישון בלילה. בין לבין שומע מוזיקה, נושם הרבה יש לו גם בלוג.

תמונות מאת יעל רגב.

בשלוש בצהריים אינדינגב בשבילי היה האיש הכי מדברי שאני מכיר, וקוראים לו דויד פרץ. כרגיל, דויד פרץ לבד על הבמה, מלווה בלופר האינסופי שלו, מבצע את השירים שלו שכאילו נכתבו על דפים מלאי אבק דרומי שכזה, ולא רק בגלל האיזכור החוזר של באר שבע, מצדה, אינדינגב ושאר פניני הדרום של ארצנו בכל כך הרבה מהשירים. האירוח של סגול 59 לביצוע של "צ'לסי הוטל" בגירסה הסגולה שלו, כמו גם שיר הסיום של ביג ליבובסקי, ששניהם נוגנו על ידי דויד פרץ וסגול 59, התאימו ככפפה מאובקת לאווירת הצהריים הנעימה שאופפת את אינדינגב ברגעים אלו. איזה תענוג.

אם דויד פרץ היה אמון על החלק של הנגב באינדינגב, אז מיד בתום ההופעה שלו, בדרך להחזיר לגופי את האלכוהול שהוא איבד בחצי שעה האחרונה, חברי אטליז תפסו את חלקו של האינדי בשמו של הפסטיבל. מתחת לציליה, עם מגבר וחצי וללא שום הכנה מוקדמת פתחו להם חברי אטליז בגירסתם המצומצמת (בס, אקוסטית ולי טריפון) בסט קצר שהבהיר לכולם שמוזיקה טובה לא צריכה שום דבר חוץ מאשר את עצמה ואותנו בתור הקהל שיחבק, יאהב ויפרגן לכל האמנים שבאו לדרום, ולא פחות חשוב, לפרגן לעצמנו, שאוהבים את המוזיקה ונזרקים לסופשבוע מעייף ומהנה כאחד. שרק שלא יגמר.

–
שמוליק כץ – בן זקונים למשפחה חשוכת ילדים, נביא בעירו ושיכור בכפרו. מקים, מנהל, מפיק ומייסד "הבלוגיה על פי שמוליק כץ" ואחד ממנהלי פורום מוזיקה ישראלית ב Ynet.

צר לי, גלעד כהנא. בשנה השנייה ברציפות בחרנו בהופעתו כזמן בישול ארוחה בת שלוש מנות על הגזייה (היו מאפינס שוקולד-בננה!). זה לא המוזיקה, זה בגלל קטעי הקישור שגורמים למוזיקה (המוצלחת בחלקה) להפוך לקטעי הקישור הקצרים בין מונולוג אחד למשנהו. לצערנו הרב יותר, זו השנה השנייה ברציפות שהוא נוקם בנו חזרה: הוא האריך גם הפעם כל כך בנאומיו הארוכים – אחד מהם כיסה להכעיס את חצי מנעימת "רינגטון" של רם אוריון – באופן שגרם לקיצורה של ההופעה הבאה אחריו. הפעם סבלה בום פם מנחת זרועו (פיו, ליתר דיוק), וחבל. כי המעט שהיה גרם לנו לצאת באחת מהכבדות של סיר האורז המוקפץ התאילנדי שחיסלנו ולהתחיל לחסל קלוריות בריקודים. השוס: עוזי פיינרמן מתארח, ודווקא כזמר, בקטע מתוך "שני קוני למל".

נדמה לי שאף אחד לא כתב עד כה על ההרכב של רם אוריון ואלקטרה, שהופיעו תחת השם The come on baby Don't say maybes  - אולי כי להקליד את שמם האינסופי כבר מחסל את מכסת המילים שלנו בתור הארוך למחשב הנישא של אינדילייב. יש שיתהו מדוע ה"פריים-טיים" של אירוע אינדי מוקדש ללהקת קאברים, אבל לפעמים מתחשק לומר: ככה. כי היה קצר וכיף, נגנים טובים, שירים מקפיצים, ובחורה שכנראה תפקדה כ"בז" של ההאפי מאנדייז, רק נראתה טוב ממנו בשמלה. מסוג ההופעות שמתאימות פחות או יותר לתפקיד כזה, של הופעת מעבר שמחה בליין-אפ של פסטיבל שלם.

איך נשמע שילוב של מידנייט פיקוקס וערן צור? תלוי אם באתם מהצד של החתן, הכלה או רקדנית הבטן. חובבי ערן צור שסביבי היו, ובכן, מעט המומים. ב"מעט המומים" אני מתכוונת לשוק של חוסר מוכנות לגמרי כעיריית תל אביב מול שכונות הארגזים המוצפות בגשם הראשון באופן שמפתיע אותם כל שנה מחדש. וטווסי החצות הם לא גשם, הם הוריקן.

מהצד שלי, הפיקוקס הוסיפו המון רעש ואנרגיה לשירים של ערן צור, שקצת השתייף בקצוות המחודדים מאז ימי כרמלה גרוס, לטעמי. במיוחד ב-Rush Time, שנשמע ככאוס נפלא, בעיקר בזכות הגיטרה של רון בונקר. מה שכן, האירוח די "הרגיע" את הטירוף המשתולל של הופעות הפיקוקס – כלומר, אם נתעלם מהזומביז המחופשים שעלו לבמה, והסיום הלא מתוכנן של גיטרת הבס.

"היתה הופעה מטורללת", סיכם בונקר אחרי. בניגוד לשאר הופעות הלהקה, כמובן, שנהנות מקהל פילהרמוני קשוב ומיושב. בשיר האחרון קפץ רדושינסקי כהרגלו לקהל, ממש מעל ראשי חובבי ערן צור בשורה הראשונה, שלא האמינו שזה קורה להם. הפוגו השתולל במעגל צורח כשלפתע נשמטה רצועת הבס ממנו, ותוך שנייה הרים אחד הצופים את הגיטרה ובלהט הקרב ריסק אותה במרכז המעגל.

פתאום הכל נעצר. כולם עמדו המומים בפה פעור סביר הגיטרה, כמו מעגל אבלים. לאט לאט העבירו אותה מעל ראשי האנשים בחזרה למשכב על הבמה, מוטלת כגופה עם חוטים ודברים צבעוניים שיוצאים מצדה הימני. רדושינסקי בהה בה לדקה, מלמל על הופעה קרובה באוזן בר עם שירים חדשים ("וגיטרה חדשה", צעק מישהו בקהל בתגובה), הביט עליה שוב, ואז כמו אמר לעצמו – נו, זה כבר אבוד, שיהיה – הרים את הגווייה והחל לרסק אותה בעצמו (בפחות הצלחה מהמרטש הקודם).

הרחבה הדלדלה בצופים, שפרשו לישון, חלקם לוקחים חתיכות פלסטיק מהרצפה למזכרת. מי שנשאר, הרוויח. אני נשארתי בזכות בלון לבן ענק שנתלה על הבמה, נוטע בי חשק בלתי רצוני לצעוק: I’m not a number, I’m a free man! במקום מספר 6 המיתולוגי (קוראים מהדור שלא ידע את רואים 6/6 ממצמצים כעת מול המסך בחוסר הבנה). לבמה עלה איש הג'ירפות לשעבר, יאיר קז, וההרכב אוקסיג'ן.

הייתי לאחרונה בהופעה אלקטרונית שהיתה אנטיתזה מוחלטת למונח "הופעה". קהל יושב, אימג'ים משונים מהבהבים באופן מעורר אפילפסיה מולם, ואיש אחד, שנראה קצת משועמם, יושב עם לפטופ. לך תדע אם הוא לא משחק בשולה מוקשים. אוקסיג'ן מצליחים לא ליפול לאף אחת מהמלכודות הללו. קודם כל, המוזיקה שלהם ישר גורמת לך לזוז. שנית, הם מעניינים ויזואלית. ליד שני החברים ממוקמות מצלמות רובוטיות קטנות, ואדם נוסף עורך תוך כדי את הצילומים עם קטעי וידאו שונים, ומקרין אותם על הבלון הרצחני. יופי של הופעה לסגור איתה את הלילה ולהוציא את יתרת האנרגיה שלך כדי שתוכל לישון היטב, בלי מחשבות על תנינים נמלטים המשחרים בחוץ לטרף. או עוד מונולוג של גלעד כהנא.

–
יעל רגב, כותבת בלוג המוזיקה והמסעות מאותגר השם, "אפילו עז". מצטערת שלא אספה בשהותה באנטארקטיקה קצת כפור בתרמיל להתמודדות עם השרב המדברי.

נורא נהניתי מכל ההופעות, אפילו שישנתי חרא ואין פה מקלחות. עדיין היה יותר טוב מ"הלם כרך".

-אורי זליג

תמונות מההופעה של "תעני אסתר" באדיבות אורלי קוטיק.

שבת בצהריים, השמש רצחנית. יום שני האחרון של אוקטובר הירושלמים עולים לבמה ופורצים בליין גיטרה מפוצץ שאי אפשר להתעלם ממנו. ישי גרוס, גיטריסט וזמר, והאדם שמוביל את הפרוייקט הזה כבר כעשור, פוצח בצעקת ליריקה עברית צינית וחודרת, וברקע ניסורי גיטרה גראנג'יים אך מדוייקים.
שני\אחרון\אוק' מפוצצים בPאנק-גראנג' ישראלי אמיתי, כזה של שנות התשעים, עם רפרטואר שנע בין שירי אצטדיונים אימתניים לבין רוק מודרני מדוייק. הקהל מתלהב וצורח, יוצא מכיליו.
הלהקה הירושלמית הותיקה הזו עדיין לא הגיעה למודעות ציבורית, אבל עכשיו עם צאת אלבומם הראשון הם ימלאו במוסיקה הישראלית מקום שנותר ריק כבר הרבה שנים.
אתם יכולים לשמוע אותם בשבוע הבא, ביום שני האחרון של אוקטובר (26.10) בלבונטין ת"א ב-22:30.

–

כתב וצילם יניב גלזר, חובב מוזיקה וצלם, לשעבר ממגישי התכנית ארס התרבות ברדיו הר הצופים.

אין ספק שמה שפסטיבל אינדי-נגב היה צריך לצהרי היום השני שלו זה את החדות הפנטסטית של "יום שני האחרון של אוקטובר", שהקפיצה כאן את האנרגיות למקומות חדשים. שוב חבר'ה שבאים מירושלים מצליחים לקלוע למה שחסר כאן, ועוד בשפת אמם. אינדי נגב רווי בלהקות שמכסחות באנגלית והמילים לרוב טובעות בחולות, בזמן ששני / אחרון / אוקטובר מקפיצה לשמיים. בחודש הבא יוצא דיסק חדש של הלהקה הזו והרבה הופעות מתוכננות. אם חיפשתם פה אלטרנטיבה בקונטקסט הישראלי, חפשו זאת אצלם. אז שזו תהיה הברכה שתצא מהפוסט הפיצי הזה. רוקנרול בעברית פשוט דינמיט. יאללה לדפוק.

–

נתי אורבך, איש ירושלים. עורך ומגיש תכניות ברדיו הר הצופים בין מוזיקה ירושלמית לאיזוטרית אחרת. בשבועות האחרונים החל לערוך את "מי תהום" המצעד החופשי הישראלי. נתי הוא גם מפעיל דוכן רדיו הר הצופים באינדינגב 2009.

תמונות באדיבות אורלי קוטיק.

ואו… היה לי ממש כיף… עדיין כיף לי… הופעתי רק לפני רגע או שניים, ומשאלתי התגשמה – הרוח התחילה לנשוב איך שעליתי, אולי זה סימן?

היה לי קהל מקשיב, ראיתי את זה, הרגשתי את זה, ואו…

למתן ואסף וכל הצוות פה שאפו!!!!

אחלה הפקה, אחלה כיף, רואים ומרגישים את זה, אני פה מאתמול, ואם זה היה ממשיך גם מחר הייתי נשאר!

שכחתי להגיד – בשמיני לנובמבר אני מופיע בקפה ביאליק בתל אביב, ובעשרים ושלושה בחודש בבאסס ירושלים, יאללה בואו!

אבי עדאקי

כמו שגיאחה כתב אתמול, יש הבדל ניכר בין הקהל של הבמה המרכזית לבין זה של הבמה הקטנה יותר. אולי מדובר בסוג של אבולוציה של הרכבי אינדי – מפאבים קטנטנים לבמה קטנה בפסטיבל, לתודעת הקהל הרחב יותר, ולבמה המרכזית. אם כך ואם אחרת, מומלץ בחום לעקוב אחרי אותם אמני-הבמה-השנייה שרק מעטים מתלחשים על אודותיהם בהתרגשות. העניין וההנאה מובטחים, גם בהופעות של אמנים שלא יגיעו לעולם למעמד של אביב גדז' או גלעד כהנא.

בזמן שהקהל של הבמה המרכזית נהר בהמוניו להופעה של Midnight Peacocks והתרגש עד דמעות מגבע אלון ו-Tree, הקהל של הבמה השנייה רקד לצלילי Tiny Fingers, התמוגג מול רייסקינדר וציפה בכיליון עיניים לאבי עדאקי. אבי עדאקי, מצידו, לא אכזב. אני לא יודעת איך להגדיר את הסגנון המוזיקלי של היוצר-מוזיקאי-צייר-כותב הזה, שלא ברור מתי הוא צוחק ומתי הוא רציני, שמשלב מזרחית עם רוק, שמאחל לבני סלע שיאנסו אותו בכלא ומבקש מהבנים, הבנות והקוקסינלים שבקהל להצטרף אליו בשירה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר שבכל פעם שאני שומעת את עדאקי, באלבום, בהופעה או בראיון, אני מתרשמת מחדש מהשנינות, מהאותנטיות (איזו מילה מאוסה) ובעיקר מהכישרון.

בקהל של עדאקי היו כל האנשים "הנכונים", אלו שחיים ונושמים אינדי, מעודכנים בכל מה שחדש ושאפשר לכנותם "מביני עניין", אבל זה ממש לא העניין כאן. העניין הוא המוזיקה של עדאקי, אפשר לאהוב ואפשר לשנוא, אבל חייבים לשמוע כדי להבין.

–

תמר מלינוביץ, מגישה את התכנית שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני ברדיו הר הצופים, ומדי פעם כותבת או משדרת בערוצי תקשורת אחרים, בדרך כלל נחותים יותר.

אז מה היה לנו כאן מבחינה אנתרופולוגית:

חתך גילאים:

• בעלי הצמידים הצהובים עם התיוג "אני לא גדול מספיק כדי לשתות", כמו לדוגמא חבורת בני ה-17 שניסתה לסנוור אותי בלייזר או החבורה שניסתה למכור לי דף A3 מלא בבדיחות גרועות כעיתון בשקל. במחשבה שנייה ייתכן שהם עברו את הגיל הביולוגי הזה מזמן.

• גילאי הסטודנטים, נגיד עד שלושים וקצת, שבאופן לא מפתיע היוו את הרוב. כמו שאומרים, תיהנו מזה כל עוד אתם יכולים.

• מספיק גדולים בשביל שיהיו להם ילדים ומספיק טיפשים בשביל להביא אותם איתם לאינדי. לדוגמא משפחה מרובת ילדים צווחנים ("לא רוצה לשבת זה מלוכלך!") שרק ערנותי המתמידה ואנטיפתיות היתר שהפגנתי מנעו מהם להקים ממש לידי אוהל.

• הקשישים- אלו שראו ימים יפים יותר, הם נוטים להראות מיוזעים במיוחד ולהסתובב עם חולצת אינדי נגב משנה שעברה. כן אנחנו יודעים, הייתם כאן לפנינו.

שיוך פוליטי:

קצת קשה להבחין בעניין אך נשתמש במבחן חיפושיות הזבל הענקיות שיצאו לתקיפתן הלילית. יש את אלו שהעדיפו להתעלם עד שהחיפושית כמעט נכנסה להם לתחת, יש את אלו שדגלו בשיטת הטרנספר וזרקו את החיפושיות ממקום למקום, ויש את אלו שניסו בכל כוחם וכמעט ללא הצלחה לחסל את החיפושיות האלו שכנראה ישרדו שואה גרעינית. את ההשלכה תעשו בעצמכם.

ייחוס מוזיקלי:

• הפנאטים המיוחסים – אלו שלמדו את התוכנייה בעל פה ורצו מבמה לבמה תוך שהם ממלמלים את שמות האמנים שהם בדרך כלל מכירים ברמה אישית בצורה זו או אחרת. הם נוטים להזכיר שכמובן כבר היו בהופעה של הלהקה הזאת ושאז "הסאונד היה טוב בהרבה".

• האזוריים – אלו שמכירים את הלהקות המשויכות לאזור הגיאוגרפי שלהם דוגמת אוהדי קיצו מירושלים ותומכי שכחתי איך קוראים להם מבאר שבע… נו, אני ירושלמית.

• אלו שבכלל לא באו בשביל המוסיקה – לדוגמא, שכני מימין, שכנראה הגיעו כדי להזדיין כל היום באוהל (על מזרון מתנפח כמובן) וייתכן שלא שמעו אף להקה.

שיוך ריקודי:

• העצלנים – אלו ששוקעים למצב מינימום אנרגיה ברגע שהם יכולים ומתיישבים בשנייה האפשרית. כשצפוף במיוחד הם יואילו לעמוד ואולי אפילו להעביר משקל מרגל לרגל, לא חלילה בשביל הריקוד אלא כדי שהרגל לא תרדם.

• החרדונים – אלו שמתנועעים קצת קדימה ואחורה ואולי גם לצדדים אך רגליהם מקובעות לרצפה.

• אלו שראו יותר מידי MTV – לרוב מדובר בבחורות שמנסות לרקוד ריקודי כוסיות אך לעיתים מדובר במיטב בנינו המנסים לחקות תנועות של להקת בנים זו או אחרת.

• המופרעים – אלו שלא צריכים אקסטות כדי לרקוד כל הלילה וכמעט לא משנה למה. יעדיפו פוגו כשיש אך יסתפקו בקפיצות ופגיעות אקראיות בעוברי אורח.

תת קבוצה נוספת שחשוב לבחון אותה היא הריינבואיסטים – קל לזהות אותם על פי הראסטות, השרוואלים או החצאיות הפרחוניות. מסתבר שאוכלוסייה זו אינה מסתפקת בהמוני הפסטיבלים שהם מארגנים בעצמם שכן הם הראו נוכחות מרשימה גם כאן וחלקם אף הפעילו צ'אי שופ. התה היה טעים, את כדורי השוקלד פחדתי לאכול עקב שמועות כי משרד הבריאות הריינבואיסטי פשט את הרגל.

–

שרית, ירושלמית הכותבת בבלוג לא יורדים מהעצים.

בליל אמש, בסוף ההופעה המצויינת של Midnight Peacocks וערן צור, קרה משהו לא צפוי. מסתובבות גרסאות סותרות לגבי רצף האירועים המדוייק, אך על שלוש נקודות ציון אף אחד לא מתווכח: תמונה א': איתן רדושינסקי מנגן בבס שלו בתוך הקהל. תמונה ב': מישהו בקהל מטיח את הבס של איתן ברצפה ושובר אותה. תמונה ג': איתן עצמו חוזר עם הבס לבמה וממשיך לשבור אותה. התוצאה: גיטרת בס שבורה ומגבית מאולתרת בקרב הקהל כדי למזער נזקים. הדעות חלוקות לגבי מי יזם את המעשה, אותו אדם בקהל או איתן בעצמו, והאם ההשתתפות של איתן עצמו במעשה הייתה פרץ רוקנרולי טהור או התקף זעם על הנזק שכבר נעשה. מה שבטוח – מי שרצה רוקנרול, קיבל רוקנרול. פיט טאונסנד היה גאה.

נקודה מאכזבת אחת: כלים חד פעמיים בדוכני האוכל. אוקי, הפסטיבל גדל, אבל גם שנה שעברה הוא לא היה קטן, ואז כן השתמשו בכלים רב פעמיים.

רגע למזכרת: ב-4 וחצי בבוקר, אחרי שכולם כבר הלכו לישון, מתן נויפלד עדיין מסתובב בשטח ומנקה את המתחם. שמישהו יגיד לו ללכת לישון מדי פעם. הוא הרוויח את זה ביושר.

–

נדב לזר, כותב את בלוג מוזיקת השוליים "אטמי אוזניים", מבקר הופעות בתרבות מעריב, חבר בלהקות The Raw Men Empire וגיליאם, חבר לשעבר בדוגמניות ז"ל, חבר בחברה להגנת הטבע, חבר.

התמונות באדיבות עטר רפפורט.

בוקר, רק האמנים והאח"מים נמצאים בתוך המתחם, מארקי פאנק יוצא לתעד את הפסטיבל השומם, רגע לפני פתיחת השערים:

נטפלנו לאמנים (גם כאלו שלא מופיעים השנה) ושאלנו אותם אילו הופעות הם הכי אהבו עד עכשיו. התוצאות לפניכם:

רם אוריון: "חוץ מההופעות שהשתתפתי בהן, רייסקינדר."

דייויד בלאו: "נהניתי מרייסקינדר, Mr Heavy and Mrs Low, ערופי שפתיים."

מארקי פאנק (TABAC/ Audio Montage Takeover): "עוזי נבון ומכרים, רייסקינדר, וכמובן התקלוט של Fulgenance."

אורי כינורות (בום פם): "מידנייט פיקוקס ו-Fulgenance. גם מההופעה שלנו נהניתי."

מורפלקסיס: "Tiny Fingers נתנו הופעה מעולה, וגם נדב אזולאי ואיתי בלטר בהופעה המשותפת שלהם. נהניתי גם בתקלוט של Fulgenance ובהופעה של ה-Brain Candies. רגע, תוסיפי גם את The Pit that became a Tower, הופעה מצוינת."

דן פביאן בלוך (אנטיביוטיקה): "אהבתי את ההופעות של הערב בבמה המרכזית, וגם את מה שראיתי מוקדם יותר בבמה השניה: ערופי השפתיים, בני בשן, רייסקינדר."

שני קדר: "הייתי רק בשתי הופעות (כל שאר הזמן הייתי בדוכן) ונהניתי בשתיהן: Tiny Fingers ,Digital me."

יוני כדן (ערופי שפתיים, מורה חיילת): "האמת שראיתי רק ארבע הופעות כי כל היום הייתי עסוק. רייסקינדר היה מעולה."

אורן בן דוד (Tiny Fingers): "ההופעה של Tiny Fingers היתה הכי מעניינת, מה, הכי נהנינו! מה מתנשא בזה? לגיטימי ביותר! קיצו היתה הופעה מעולה, גם Brain Candies. רייסקינדר מקדים את זמנו, מבין את העתיד כאילו, "לא מבלף, לא מטאטא, לא משקר", עושה מוזיקה שצוחקת על המוזיקה."

אוראל תמוז (אומללה): "קיצו, בום פם, אוקסיג'ן היו מדהימים, Tiny Fingers היו מדהימים. רייסקינדר – מלך. זה מה שהלהיב אותי. אני מחכה להופעה של יום שני האחרון של אוקטובר."

רייסקינדר, המנצח הגדול של הסקר הלא מייצג שלנו. תמונה באדיבות מארקי פאנק

–

גרדה ותמר, צוות אינדילייב

בתור מי שישבה בעמדת אינדילייב רוב היום, קשה לי לסכם את יומו הראשון של אינדינגב בצורה מספקת. אמנם יצא לי לראות כמה הופעות ולשמוע כמעט את כולן, לפגוש את האנשים שמציעים חיבוק בחינם ואת האנשים שיש להם מכונת זמן, להקים אוהל בחול ולקיים אינטראקציה עם חיפושיות שחורות רבות מספור, אבל עדיין, לשבת רוב הזמן מול המחשב ולעשות הגהה לפוסטים זו לא דרך מאוד ממצה לחוות פסטיבל אינדי.
ובכל זאת, קצת רשמים ומחשבות בעקבות היום הארוך, העמוס והנהדר הזה:

לפני זמן לא רב פורסמו במקומות שונים באינטרנט הספדים לסצינת פסטיבלי האינדי. יותר מדי פסטיבלים, פחות מדי קהל, צפיפות יתרה בתאריכים, שוק רווי. הכל נאמר, והכל נשמע הגיוני ונכון, עד שמגיעים לאינדינגב 2009. כמי שמלווה את הפסטיבל הזה מתחילת דרכו, אני יכולה להעיד שאינדינגב הולך ומתרחב משנה לשנה בקצב מבהיל ממש. כמות דוכני האוכל שילשה את עצמה מאז הפסטיבל הראשון לפני שנתיים, כמו גם כמות הקהל ומספר הפנזינים והקומיקסים השונים שנמכרים/מחולקים ברחבי המתחם. מארגני הפסטיבל מספרים שכל הכרטיסים (4,000 במספר) אזלו כבר ביום רביעי, ואני מאמינה שגם לו היו מחליטים על כמות גדולה יותר, עדיין לא היו נשארים כרטיסים מיותרים.

הודות למבחר מרשים ואקלקטי של אמנים, הפסטיבל השנה הצליח לקבץ קהל מכל קצות הארץ: עוזי נבון הביא חבורה גדולה של צעירים חיפאים, רייסקינדר הצליח להוציא את הברנז'ה הירושלמית מהאוגנדה, ואל מריונטה סול נלוו המעריצות מבאר שבע. לא שזה מידע חדש, אבל כל הבכיינים שטוענים שאין סצינת אינדי מחוץ לתל אביב טעו כהרגלם. גם מבחינה ז'אנרית מדובר בפסטיבל מאוד מגוון. אלו מבאי הפסטיבל שחשבו שבאינדינגב יש רק אינדי-רוק וסינגר סונגרייטרים (אני מכירה כמה וכמה כאלו) הופתעו לגלות אלקטרוניקה, היפ הופ, פסיכדליה ופאנק.

ומכיוון שבכל זאת העברתי את רוב היום בעמדת אינדילייב, הנה סיכום קצר של מה שקרה היום אצלנו במחשב:
גיאחה, נדב לזר, שמוליק כץ, מיטל רוסו, הדר גפני, שרית השקס, גרדה גלזר ואנוכי כתבנו על הפסטיבל. יעל רגב, אסף אנטמן, גרבולון, יעל מאירי, מארקי פאנק ואורלי קוטיק העלו עשרות תמונות יפהפיות. צוות התיעוד של הפסטיבל (ובעיקר עמרי בורשטיין) תרם לנו שלושה קליפים, ויש גם שני מוזיקאים שסיפרו על הזווית שלהם: אביב מ"סמטת פחם" ובן מ"פלישת חוטפי הגופות".
ומה צפוי לנו מחר? עוד פוסטים (כתובים, מצולמים ומוסרטים) של משתתפי הפרוייקט (אלו שכבר כתבו ועוד כמה חדשים), לפחות שלושה אמנים שיספרו על עצמם ועל הפסטיבל, ואולי גם כמה בעלי דוכנים שיכתבו על החוויות מהצד האחורי של הדלפק.

–

תמר מלינוביץ, מגישה את התכנית שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני ברדיו הר הצופים, ומדי פעם כותבת או משדרת בערוצי תקשורת אחרים, בדרך כלל נחותים יותר.

התמונות באדיבות גרבולון.

התמונות ממצלמתה של אורלי קוטיק.

כבר כמה פעמים שהייתי בהופעה של הMidnight Peacocks, ותמיד מצאתי את עצמי קופצת ומשתגעת ומשתחווה לפסל התרנגול שלהם. קיוויתי שגם הפעם לא אתאכזב.

כהכנה לכתיבה על ההופעה עשיתי בבית גוגל, שלא תתלוננו שאין כאן תחקיר מעמיק. שיטוט במייספייס של החבר'ה הוביל אותי למסקנה שערן צור יותר מקושר כי הוא חבר של קורין אלאל, שלומי שבן ועוד אמנים יחסית מוכרים, בעוד שהMidnight Peacocks מתהדרים בחברים כמו בונגזילה. מישהו מכיר?

המידנייט פיקוקס מגדירים את המוסיקה שלהם כ"circus-core" שזה לטענתם שילוב של הארד-קור, קברט ומזרחית. אני הייתי מגדירה את המוסיקה שלהם כהכלאה של מטאליסט עם ערסוואת שהפילו אותו על הראש פעם אחת יותר מידי והשקו אותו ביותר מיד ערק כדי שלא יצרח.

כיאה לשמם, ההופעה שובצה לחצות וחצי והיא אשכרה התחילה בזמן. ההופעה הפעם כללה את ערן צור אך לצערי הרב חזי הקירח שצורח מילים בערבית לא הגיע ולכן השירים הטובים ביותר לא הושמעו. מהיכרותי הלא מעמיקה עם סצנת מוסיקת האינדי בארץ, זה די נדיר שחברי להקה מוותרים על פוזת הדיכאון השקט והמיוסר לטובת טירוף אקטיבי שמצליח להדביק את הקהל, או לפחות את אלו עם הנטייה הטבעית לשיגעון. רוב האנשים שעמדו מאחור לא ממש השתגעו, אך ככל שהמרחק מהבמה קטן, כך עלה ביחס ישיר גובה הקפיצות של האנשים. לשם המחקר האנתרפולוגי הגעתי עד לבמה ממש, שם התחוללו להם ריקודי פוגו אלימים. התפעלתי במיוחד מבחורה רזונת שנזרקה לכאן ולשם עד שהועפה כמה מטרים טובים באוויר. על פי מסורת הפוגו עתיקת היומין תוך רבע שנייה כבר הרימו אותה בחזרה, אך האמת שאחר כך היא לא נראתה באיזור, כך שאני מאחלת לה החלמה מהירה. אני הכנסתי רק חצי רגל אל תוך מעגל הפוגו, מה שהספיק בשביל לחטוף כמה מרפקים ודריכות על הרגליים. במהרה מצאתי עצמי במעגל תומך הפוגו, שמורכב מאנשים שדוחפים חזרה את רקדני הפוגו אל תוך המעגל. כנראה שאני סדיסטית יותר ממה שחשבתי כי זה היה ממש כיף.

השילוב עם ערן צור לא היה כל כך מוצלח לטעמי. זה הכניס אותם למקום יותר שקט וקודר ומנע מהטירוף לפרוץ באמת את הגבולות, וחבל.
לסיום, אשאיר אתכם עם כמה שאלות (שלא לומר תהיות) פמיניסטיות על ההופעה שלהם. לדוגמא, למה משתמשת הלהקה בפסל של תרנגול ולא טווס? ומה הקטע של רקדנית הבטן? חבורה של 3 זמרים ונגנים שלא ממש נראים מי יודע מה, ומסביבם "מקרקרת" איזה רקדנית בבגדים מינימאליים. לא שיש לי משהו נגד רקדניות עם בגדים מינימאליים, הרי לפעמים אני נכנסת להגדרה הזאת, אך יש בכרכור שלה סביבם משהו מעיק וסליזי. מצד שני, אולי אני בכלל לא מבינה את העניין בצורה הנכונה. אולי הרקדנית היא מטאפורה לאותו טווס מסתורי, מה שהופך אותה למרכז ההופעה, והנגנים הם המכרכרים סביבה. הכל עניין של פרספקטיבה?

–

שרית, ירושלמית הכותבת בבלוג "לא יורדים מהעצים".

אחרי הטקסטים  של בן מ"פלישת חוטפי הגופות" ושל אביב מ"סמטת פחם", צוות אינדילייב מביא לכם תמונות ממצלמתו של מארקי פאנק, מוזיקאי, מפיק ותקליטן, ממשתתפי TABAC/ Audio Montage Takeove באינדינגב השנה:

תמונות נוספות יעלו בקרוב לאתר של יעל מאירי.

יש משהו חוויתי בלכתוב מלפטופ באמצע הנגב, אני מוכרח להודות בזה. יש משהו עוד יותר חוויתי בלכתוב אחרי הופעה של בום-פם באמצע השומקום בנגב, ופשוט לשכוח שאתה שם.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה, השעה 11 ורבע בערב, ובום פם נתנו את ההופעה הטובה ביותר באינדינגב עד כה, לעניות דעתי. אחרי שגלעד כהנא קילל את המפיק שימצוץ לו את הזין וניסה נורא בכוח לסחוף את כולם [והוא אכן הצליח] וכמעט התחנן לעוד ועוד שיר – בום פם הצליחו לסחוף את הקהל, כמעט מבלי לדבר. קשה לי לכתוב מה בדיוק הם ניגנו ושרו, כי אני לא שולט בשמות של כל הקטעים האינסטרומנטליים, וממילא הכל נשמע כמו חגיגה אחת ענקית. התוכנייה הבטיחה אורחים מיוחדים. אז אורחים מיוחדים לא היו, בהתחשב בזה שעוזי פיינרמן עלה לשיר אחד, והוא חבר בבום פם, אז זה לא בדיוק אורח מפתיע. גם אייל תלמודי עלה לשלושה שירים עם סקסופון, ובהחלט הרים את ההופעה לגבהים חדשים.

אחד מרגעי השיא היה מבחינתי כשפיינרמן עלה ובום פם ביצעו את אחד השירים היותר אהובים עלי, "מרלין ג'ונס" (בדיסק תמצאו אותו בסולו של דרור אהבה-כהן מהגרובטרון שהתארח לשירה). מי היה מאמין שהקהל כל כך ישתלהב משיר שבמקור הוא מאחד מסרטי קונילמל (בקהיר? בתל אביב? הזיכרון מתעתע בי).

לאורך כל ההופעה הקהל פשוט היה משולהב, בום פם היו מדהימים. קשה לתאר במילים עד כמה ההופעה הזו הייתה כיפית ומרעננת, מה שכיף בבום פם הוא המוזיקה המקפיצה והמשמחת, אך הלא מחייבת פוגו (פוגואים קצת מפחידים אותי, אם להודות). כאן כולם פשוט מחאו כפיים, והכל הרגיש כמו מן טברנת אינדי.

(וואו, זה באמת כיף לכתוב חצי שעה אחרי שההופעה נגמרה, מרגיש עם אנרגיות אחרות לגמרי בתוך הפסטיבל…)

שני שירים אינסטרומנטליים שלדעתי זיהיתי הם דלידה ודה וודג', אבל בהחלט יכול להיות שאני טועה. מכל מקום, כמו שציינתי, זה לא באמת משנה – המוזיקה פשוט הייתה מעולה ומשחררת, מהסוג שגרם לי להתנועע באופן כנראה מאד מטופש, עד לכדי אי-אכפתיות כוללת שלי. אין טעם לחזור על עוד ועוד סופרלטיבים. אה כן, המוזיקה גם הייתה סקסית לטעמי, אבל זו רק אבחנה שלי, גם אם מוזרה במקצת. בום פם זאת להקה של הופעות והיא בהחלט קנתה אותי, זה הזמן להתחיל לחרוש מחדש את האלבומים ולצאת לראות אותם יותר. באמת שאין לי מילים רעות, צר לי על כל המלעיזים.

–
דור י. סער, קצין ביום, אוהב לישון בלילה. בין לבין שומע מוזיקה, ונושם הרבה. יש לו גם בלוג.
התמונות באדיבות אסף אנטמן.

האמת שתכננתי לישון קצת לקראת ההופעות שמתחילות אחרי חצות, אבל צעקות קצביות של "אני מלך העולם" שהגיעו עד לאוהלי המרוחק לא נתנו לי מנוח. החלטתי שאם אני כבר שומעת את התופעה הזאת הקרויה רייסקינדר, כדאי שאלך גם לראות אותה.

למי שלא מכיר, רייסקינדר הוא סטודנט לצילום שלומד בירושלים. הוא נראה בערך בן 12 ומופיע עם קופסת קסמים כזאת שמלאה בסימפולים ואפקטיים מיוחדים. את הסימפולים האלו הוא איכשהו הופך למנגינות שחוזרות על עצמן תוך כדי שהוא צועק בקצב מונוטוני 'אמיתות פילוסופיות' בסגנון "חשבתי שאני מפורסם אבל בעצם אני סתם". לא בטוח שזו מוסיקה, אבל מבדר זה בהחלט כן, ועבור הקבוצה הדי גדולה שהתקבצה לשמוע אותו זה גם רקיד. הקבוצה הנלהבת הורכבה בעיקר מירושלמים, בעיקר כאלו שיושבים להם באוגנדה. אז למי שלא ירושלמי והיה בהופעה, דעו, אתם לא לבד, יש לכם בית, בואו תעלו לירושלים.

רייסקינדר מוסיף גם אלתורים במהלך השירים לדוגמאת "תנו לי עוד עשן מהמכונה, עוד עשן על הבמה, עוד עשן" במקצב מונוטוני עם אפקטים כמובן. כהדרן, על פי הצעת הצוות, הוא השמיע את המנגינה של השיר ההוא של נירוואנה שכולם מכירים (נו בסדר, למתקשים – Lithium) לא לפני שהציג את עצמו במילים: "אני קורט קוביין". המילים כמובן היו רייסקינדריות לגמרי עם משפטים כמו "ההורים שלי גרושים, מנסים לאכול דברים לא משמינים, ומשמינים YEAH YEAH".

לסיכום, כנראה מדובר באיזה שהיא סוג של גאונות ולבקשת רייסקינדר עצמו "אם תזכרו משהו אחד מהערב הזה זה שכולנו צנחנים…כולנו צנחנים… כולנו צנחנים" (טוב, אולי חוץ מהבחור מגולני שצעק מאחורה "עדיף אחות זונה").

–

שרית, ירושלמית הכותבת בבלוג האנתרפולוגי "לא יורדים מהעצים".

אחרי ארבע שעות שינה יצאתי בתשע בבוקר לאינדינגב, עם ערימה של דיסקים שתפחה, לקראת דוכן הדיסקים המסורתי (שלוש שנים זה מסורת). החום והבירות היו שילוב מושלם להתהפכות מוקדמת, הדיסקים נמכרים לאיטם בעזרת צוות מיומן של שיכורים חסרי בושה (ובראשם דן פביאן בלוך), המוזיקה נעימה בסך הכל, שתי הבמות מלאות אנשים, ובין ההופעות ניל יאנג דרך מלווינז לביטלס, האווירה המיוחדת של אינדי נטולת החסויות ומלאה האלטרנטיבה היצירתית (בסתרבות, חנות הספרים של עשן הזמן, הדוכן של קבוצת האמנים "שוודינביטר" ודוכן הפנזינים המצויין).

גלעד כהנא אירח את עמית ארז ורם אוריון רגע לפני שרייסקינדר עלה ובי גאו הקולות הקשים של השעמום מול דברים של כהנא, שלא משתנים במשך שנים והפסיקו לרגש אותי, אחרי עשרות הופעות שלו ושל הג'ירפות. מול קהל שהיה מעורב במה שאני מכנה "תיירות פנים" (אותם אנשים שרואים בכל המקומות הנכונים) ואנשים "רגילים", רייסקינדר עלה עם הסמפלר שישוב על כסא בר ישן וגבוה ופצה פיו "אני לא רוצה להיות פאנקיסט". שילובי הביטים הקיצוניים מול הנעימים והמלנכוליים מביאים את החדשות – *זה* אינדי, מקורי על סף המחתרתי, שאומר דברים כל כך פשוטים ואדירים, ובאותה הנשימה – סליחה על הקלישאה הנוראית – מפריח את הנגב.

הקטע אולי הכי מוצלח של רייסקינדר הוא "גם אני בקטע" ששונה אמנם (וחבל) ל"גם אני באינדינגב", שמשלב רפטטיביות של המשפט הפשטני והמעט מטומטם הזה עם ביטים מתחלפים עולים ויורדים, מתפרצים, מגרדים, מכילים מורכבות רגשית ואפילו קורטוב של כאב. רייסקינדר הוא טיפוס רגיש, רגיש במיוחד ומוכשר, מוכשר במיוחד.

כמי שמורגלת להקשיב לעומק ואף להכיל דברים קיצוניים (מוזיקה ובכלל) ומתמודדת מדי יום עם ההתשה המתמדת שיש באיזוטריה – זה היה, מכל הלב, גדול, חכם ומרגש לראות את האנשים זזים ומתמסרים לקוצים של רייסקינדר (הוא אסף קורן, סולנה של הלהקה הכי טובה בארץ, אשכרה מתים). והצמיד המצחיק של האומנים ואנשי הצוות "VIP" בהחלט הולם אותו. הוא. בחור. מוכשר מאד.

–
מיטל רוסו, א.ק.א דיימונדוג, קשורה אדוקות ללייבל וקולקטיב האומנים פית/קית, מנהלת בקושי בלוג אישי-מוסיקלי בשם My Life Is Killing My Rock'n'Roll, פעילה פוליטית וחיה/ת תרבות אלטרנטיבית. מיטל היא גם אחת ממפעילי דוכן מכירת הדיסקים באינדינגב.

[אני גיא, והדבר שאני הכי אוהב לעשות הוא לכתוב את האתר שלי, עונג שבת. אה, וגם לשמוע מוזיקה. וגם גלידה. תנו לי כל אחד מהדברים האלה, או כולם ביחד, ואני מאושר. אני עושה עוד כל מיני דברים, אבל הם באמת פחות חשובים.]

הייתי שמח לקחת קרדיט על המשפט שבכותרת, אבל הוא נצעק לאוזניי על ידי מתן נויפלד, אחד משני המייסדים והמפקדים של אינדינגב, בזמן ההופעה המהממת של טייני פינגרז בבמה הקטנה. אני יכול לספר איך ההופעה של הפינגרז הוכיחה (שוב) שמדובר בלהקה החדשה הכי טובה בארץ, ואני יכול לספר שעד כמה שאני אוהב את גלעד כהנא, אם הוא לא יסתום את הפה על הבמה הקהל יצביע ברגליים, ואני יכול לספר על האווירה והאנשים והחיוכים והאוכל והפנזינים והמצלמות והחיפושיות, כי אי אפשר בלי חיפושיות.

אבל אני לא צריך. כי המשפט של מתן, זה שבכותרת, מתמצת את הפסטיבל הזה הכי טוב שאפשר, מכל הזוויות. אינדינגב 2009 הוא הצלחה מדהימה – 4,000 כרטיסים סולד אאוט, מילדים בני 4 ועד מבוגרים, שתי במות גדולות ומלאות (נדב לזר, מ"אטמי אוזניים", מבקש למסור שהווליום בשניהם חזק מדי. הוא צודק, אבל אני חושב שזה נועד להתגבר אחת על השנייה וליצור חומות סאונד. מצד שני, הוא המוזיקאי מבין שנינו אז הוא מבין בזה יותר). זה רשמית פסטיבל ענק. והוא עשה את זה בלי אורנג' ובלי בנק הפועלים ובלי להביא את ריטה לבמה הראשית או לתלות מודעות בצבע סגול בכל חור.

המעבר מהבמה הגדולה (כל מי שלא הגיע ל-The pit that became a tower הפסיד להקה אדירה) לבמה המשנית העלה אצלי מחשבה מעניינת. הפסטיבל של שנה שעברה, על כמות האנשים שבו, על הפרצופים המוכרים מסצינת האינדי ועל האווירה הקרובה והאישית שבו – נמצא בשלמותו בבמה המשנית. בבמה הגדולה יש פסטיבל אחר לגמרי. אנחנו עדיין באמצע הערב הראשון ולכן מוקדם עדיין לקבוע איזה מין פסטיבל זה. הוא גדול יותר, הוא רועש יותר והקהל בו לרוב צעיר יותר, אבל הוא לא מיינסטרים יותר. הוא בטח לא טוב פחות.

–

גיא חג'ג' (גיאחה)

נדמה לי שזה היה דוד פרלוב שהסתכל פעם על עוגה והעלה את השאלה הנצחית: לצלם את העוגה, או לאכול אותה? קשה לעדכן בלוג בזמן פסטיבל. כל מילה שמוקלדת שווה כמה תווים שהאוזן לא תשמע לעולם, ובפסטיבל כל כך כיפי, פשוט חבל לפספס.
אז נכון, שמעתי כבר מכמה אנשים ש"נחמד פה, אבל עוד לא הייתה אף הופעה מדהימה". אבל זה מעיד רק על שני דברים: שהאנשים האלה לא מבינים שהאווירה כאן יותר גדולה מכל ההופעות גם יחד, ושהאנשים האלה כנראה לא היו בהופעה של נדב אזולאי.
אנחנו צריכים להנות מאזולאי כל עוד הוא מופיע בפסטיבלי אינדי. כי זה לא יימשך עוד הרבה זמן, אלא אם יזמינו אותו להיות ההדליינר. האיש מתפוצץ מכשרון. "לקח לי הרבה זמן להבין שלחצתי על הגז ולא על הבלמים", הוא שר ב"בצד של הרעים", ולוכד במילים פשוטות וקולעות מצב נפשי מורכב שכולנו מכירים, אבל לא ידענו לנסח כל כך טוב. לצידו גיל נמט, "התמנון האיטר" כפי שאזולאי מכנה אותו – יד אחת על התופים ויד שניה על הקלידים, מנגנת תפקידי בס. תענוג. לאיתי בלטר, שהופיע איתם, פחות התחברתי.

בצד השני של העולם גלעד כהנא עולה. על העצבים, הכוונה. דעתי עליו לא השתנתה מאז הפסטיבל הקודם, אפילו שהפעם הוא אירח את עמית ארז הנהדר. מילא. את כהנא אני כבר כנראה לא אבין בגלגול הזה, אבל עם דבר אחד הסכמתי איתו: "אתם הקהל הכי טוב שיש בישראל!". מעבר לברנז'ה ולכנופיית לבונטין-אוזןבר הרגילה, פגשתי פה אנשים מכל מעגל בחיים שלי בערך. הם לא שמעו אינדי, אבל הם שמעו על אינדינגב. די מגניב.

ומדוכן הקומיקס הסמוך בקשו ממני לכתוב: "קשקושי תחת הפתיעו בגליון מרענן, מרנין, חמוד, סקסי, מצחיק וגס רוח. גועל נפש של דבר, תקנו". חוץ מה"מרענן, מרנין, חמוד וסקסי", אני מסכים עם הכל. בעיקר עם ה"תקנו".

–

נדב לזר, כותב את בלוג מוזיקת השוליים "אטמי אוזניים", מבקר הופעות בתרבות מעריב, חבר בלהקות The Raw Men Empire וגיליאם, חבר לשעבר בדוגמניות ז"ל, חבר בחברה להגנת הטבע, חבר.

את רוב מה שיש לי להגיד על ההרכב הנפלא הזה כבר כתבתי בעבר.

ההופעה היום היתה מצוינת, כמו ההופעות הקודמות של המכרים שנכחתי בהן, וזאת למרות סאונד מאוד בעייתי (כשיש שתי זמרות ליווי על הבמה, מן הראוי שישמעו את קולן). לעוזי נבון יש נוכחות בימתית כובשת ביותר, וסגנון מוזיקלי שהוא הרבה מעבר לגימיק הרטרו.

ואם כבר מזכירים על סגנון, אולי כדאי לתת לתמונות (של אסף אנטמן המופלא) לדבר בעד עצמן:

ואסיים עם משפט של אלה, שמסכם את ההופעה היטב: "סוף סוף הפסטיבל באמת התחיל!"

–

תמר מלינוביץ, מגישה את התכנית שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני ברדיו הר הצופים, ומדי פעם כותבת או משדרת בערוצי תקשורת אחרים, בדרך כלל נחותים יותר.

עזבו אותכם מברוך פרידלנד שכתב את השיר, אני מדבר על הדבר האמיתי.
הייתי גמור מכל החום של היום הזה, מלהגיע ב-11 בבוקר (ביקשו יפה אז השתדלתי) מלהקים את המאהל ומהחום, החום, החום. באיזשהו שלב נשכבתי מאחור באזור הבמה המרכזית ופשוט נרדמתי.
התעוררתי לצלילי המוזיקה שאני הייתי רוצה לעשות אם רק היה לי את הכשרון לכך, אבל מזל שיש אנשים מוכשרים אחרים שאוהבים את מה שאני אוהב, קוראים להם KITZU.
זינקתי מהמקום, ישר לקידמת הבמה, בוהה במוזיקה ומתענג על כל רגע. מילים אחרות כבר נכתבו עליהם אז אני רק אגיד שחבל שההופעה נגמרה מהר מידי.
אווירת החלום המשיכה בריצה קלילה לכיוון הבמה המרכזית האחרת (כל כינוי אחר לא מקובל על ידי) כדי להספיק לתפוס את בני בשן. הגעתי, מסתכל על הבמה, אין תופים, יש את עוזי פיינרמן ויש את איתמר רוטשילד ואחד בני נטול שיער. סוף סוף יוצא לי לשמוע ולראות את בני מחוץ לכותלי ביתו (ע"ע תל אביבה) ועוד בערבות הדרום, באווירת האבק וריח הצ'וריסוס שבאוויר. כל מה שהרבה פעמים היה נשמע לי נקי ומסודר אצל בני פשוט לא היה שם ואת מקומם של אלו החליף סאונד אחר, מחוספס שהתאים כל כך לאווירה. בין לבין היה ביצוע מעולה ל"חושו אחים חושו" שהתאים להפרחת הנגב באומרו "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" והתאים לא פחות ב"אנו באנו ארצה, כי יש בנות בה" שהגיע בהמשך המשפט. אפילו הסיום שבני לא יכול בלעדיו לצלילי "אני בני בשן" פשוט עשה שמח על הלבבות של כל הנוכחים בצורה אחרת לגמרי מכל הופעה של בני שהייתי.
לא עברו 5 דקות ונדב אזולאי, גיל נמט ואיתי בלטר תפסו את מקומם על הבמה. נשארתי בגלל אזולאי ואכן זה היה החלק המהנה יותר באותן דקות (סליחתי מבלטר שלא יוזכר בהמשך). כתבתי אי שם בעבר ואני עדיין חושב שאזולאי ונמט הם פשוט טריו/צמד (אזולאי על חשמלית ושירה, נמט על תופים ומודל כלשהו של בס) הכי מפוצץ באנרגיה רוק ישראלית צעירה ומענגת שמסתובב באזורנו ולא בגלל הבלאגן או הרעש שהם עושים, פשוט בגלל החיבור בין שני אלו שהם הרבה פחות מהרכב והרבה יותר מחברים. כל כך הרבה אנשים סביבי (תיכף נגיע לזה) לא הכירו את אזולאי ופשוט התאהבו בו תוך כדי ההופעה, קופצים ורוקדים לצלילי "רעל", "סכינים" ואחרים.
אני הסתכלתי מסביב וחשבתי, מתי בפעם האחרונה התעוררתי משינה מוקף בצלילים שנשמעו כאילו נלקחו מחלומותיי היפים ביותר, מוקף בכל כך הרבה אנשים (המון המון אנשים! מעולה), באווירה שעושה לי כל כך טוב, בכל כך הרבה אנשים שאוהבים וצמאים למוזיקה ועם האנגאובר משתייה מדברית בצהרי שישי?!? קוראים לזה אינדינגב 2009, ואם אתם קוראים את זה עכשיו אז אתם כנראה לא פה וחבל, חבל לי עליכם, חבל לי שלא באתם לבקר אותי בחלום.

–

שמוליק כץ – בן זקונים למשפחה חשוכת ילדים, נביא בעירו ושיכור בכפרו. מקים, מנהל, מפיק ומייסד "הבלוגיה על פי שמוליק כץ" ואחד ממנהלי פורום מוזיקה ישראלית ב Ynet.

אני עוקבת אחר הקריירה המתפתחת של קיצו עוד מאז זכו בפרוייקט של הצוללת הצהובה בירושלים. זכייה שהבטיחה להם הוצאה של דיסק, הבטחה שטרם מומשה. מאז, כל הופעה שלהם מתהדרת בחידושים וגימיקים שיווקים בנוסף למוסיקת רוק-אלקטרוני- אקספרימנטלי מעולה וסולנית בשם לאה שהופכת את ההופעה להצגה הכי טובה באיזור.

הפעם, חילקו הקיצו-אים דיסקים בחינם לכל דורש. המימון, על פי גורם פנימי, מגיע מהלייבל שבו הם חתומים (אנובה). בנוסף, רועי אלבוחר הצטרף לצוות יחד עם נגן קרן יער, או אולי בעצם כלי נשיפה אחר? בכל מקרה, הכלי המוזר הצטרף למגוון הרב של הכלים שהלהקה רגילה להופיע איתם: חצוצרה, אקורדיון, קסילופון, מחשב, מן דבר כזה שנושפים לתוכו ולוחצים על כפתורים בו זמנית וזה בלי להזכיר את הכלים שרגילים לראות בהופעות.
במאניה דיפרסיה שהינה המוסיקה של קיצו, רועי אלבוחר היווה איזה שהוא עוגן של נורמטיביות. אך אל דאגה, טירוף לא היה חסר וצרחות וריקודים הזויים של לאה הכתיבו את הקצב. זאת כנראה ההופעה הראשונה של הערב שמילאה את החלל המרכזי וממש גרמה להמונים לרקוד.

בסיום ההופעה הסכימה לאה כי זאת הייתה ההופעה הגדולה ביותר של קיצו עד כה. דבר שהוא כמובן טוב בשבילם, אבל בשביל רקדנים פרועים שכמוני זה טיפה מבאס, שלא לומר מסוכן.
ולסיכום, במילותיה של לאה, "היה בנזונה".

–
שרית, ירושלמית הכותבת בבלוג האנתרופלוגי "לא יורדים מהעצים".

תמונות באדיבות אסף אנטמן.

לפעמים עולה תהיה במהלך האינדינגב אם זה בכלל אינדיאביבמארק. הסאונדמן הופך להיות כוכב המאורע כשאין להקה שלא מזכירה אותו ב"אביב אפשר עוד שירה במוניטור?" או "יש לי הד במיקרופון". ההופעה של מריונטה סול, הייתה בדיוק כזו.
ואם כבר התגברנו על אביב מארק אחרי השירים הראשונים, חבורה שמאוד מאפיינת את אינדינגב השנה תמצא דרך להפריע בדמות אנשים שאין חצי דבר להם ולמוזיקה אלא רק למינגלינג. אין בזה רע, כל עוד הם לא בשורה הראשונה.
בתמימותי חשבתי שלעמוד בשורה השניה יעבור ללא הפרעות, אבל התבדיתי במהרה כשחבורה שכזו, שמהווה אבן שואבת למרכז העניינים, התמקמה מולי. בדיוק בשיא ההופעה בביצוע מרהיב ל"תעשי מתמטיקה", במהלכו אמיר גרומן הסולן אפוף העשן גורם בקולו המיוסר לכל בחורה בקהל להרהר ברצינות על ההזנחה הפושעת של המתמטיקה שאולי היא המקור לכל צרותיה, צורחת הג'ינג'ית הגדולה לחברתה – "היי! הנה אח שלך".
הם מסתובבים אל עבר הקהל ומתחילים לנופף אל עבר האח שנמצא אי שם הרחק מאחור ופוצחים בשיחה שלא מביישת ערב שישי סביב שולחן ארוחת הערב המשפחתית. נכון, ערב שישי, אבל כאן מסתכם הדמיון. והנה, כך הולך לו כל סיכוי לחינוך ריאלי, לפחות מבחינתי.
תקווה מפתיעה אחרת מתחום החינוך מתגלה גם היא במהלך ההופעה. החינוך המוזיקלי כאן מתחיל מגיל אפסי. אבא שנראה כשילוב בין מדען טילים להיפי מזוקן לוקח את ארבעת ילדיו הקטנים בידיים. אלה שלא מצליח לתפוס מתחילים לטפס לקדמת הבמה. "נכון שהרבה יותר כיף כאן מאשר באוהל? עם המוזיקה החיה?" אומר אבא. "כן! כיף!" מסכים האפרוח הבלונדיני ומנסה שוב לטפס לקדמת הבמה מהופנט מהמתופף ומתכנן כבר את העתיד שלו ככוכב רוק. מצד שני, יכול להיות שחירשות שתתפתח בגיל 5, תימנע ממנו להתפתח בכיוון הזה. אבל היי, תמיד יהיה לנו מוצארט..

בקיצור כמו שאמר מישהו בערך בשיר השלישי "איזה בנזונה המריונטה האלה! אין דברים כאלה! אחלה להקה אני אומר לך. אני הולך לאכול, נפגש בסוף ההופעה".

–

גרדה גלזר, עיתונאית, כותבת לשעבר בעכבר העיר אונליין ומגישת התכנית המיתולוגית בסימן שאלה ברדיו הר הצופים.

את מתן נויפלד הכרתי לפני שנה או שנתיים. היה איזה דיבור שננסה לעבוד יחד על משהו. אז – הוא רצה לעזור לנו להתקדם עם הלהקה, לדחוף אותנו, והבחור לא רצה שקל.
רצה פשוט לעזור לדחוף משהו שהוא אוהב.
הוא אחד משני החבר'ה שהרימו את הפסטיבל הזה, אבל רק אותו הכרתי אז אני אספר על הפסטיבל דרכו.

הגענו הבוקר לחדר אומנים במתחם הפסטיבל. ישבתי שם מחכה לזמן שלנו להתארגן ולעלות לבמה.
מתן נכנס, מדבר, מארגן. הסתובבתי ליאיר, הגיטריסט ושותפי להקמת ההרכב, ואמרתי לו שהבחור (נויפלד) פשוט מלך. בדה את כל הפסטיבל הזה (יחד עם הבחור השני..) מליבו ודמיונו, מסתובב שם רגוע, כאילו הוא מארגן ארוחת ערב לחברים ולא פסטיבל ל4,000 איש.
עכשיו, אני לא אומר את כל זה כדי להאדיר את שמו של הבחור. אני אומר את כל זה כי זה פשוט מראה איך אפשר לעשות דברים, איך אפשר להצליח בלי לדרוך על אף אחד, בלי עצבים ובאמת שעם לב טוב.

אז מקווה שזה מספיק רוק'נרול בשביל כולכם. לעוד אירועים עם הפקה של לב טוב.

אביב נוימן,
סמטת פחם

—

—

הפעם באדיבות אסף אנטמן.

בתמונה למעלה: עמדת אינדילייב בכבודה ובעצמה. למטה: הבמה ברגע נדיר של שקט.

למען הגילוי הנאות אספר כי את אדם, הסולן של The Pit That Became A Tower, אני מכירה עוד מלפני שנים בקשר מהסוג שיכול להירקם רק בירושלים. מאז הקשר ביננו נותק, אך אני עדיין מקבלת במייל הזמנות להופעות שלהם, שאליהן אף פעם לא הגעתי.

להופעה הגעתי קצת באיחור, בדיוק לשיר שדיבר על ירושלים, לפחות כך נדמה לי (עקב בעיות סאונד רבות לא ממש הצלחתי לשמוע). אדם ניסה לבדר את הקהל בזמן שאביב מארק הסאונדמן ניסה לתקן את הבעיות, אבל זה לא מצא חן בעיני הסאונדמן. כשרוב התקלות תוקנו אפשר היה להנות מרוק אמריקאי (בלי להכנס למונחים מקצועיים יתר על מידה). היות ושורשי הלהקה נמצאים באותה המדינה, לא סבלנו מהתופעה הרווחת בארצנו של זמרים ששרים באנגלית עם מבטא ישראלי מחריד.

השיר שלפני האחרון הוקדש לשני אנשים שנהרגו במלחמת יום כיפור. מדובר בשיר מעולה שגרם לי לרצות לרקוד, אך התחושה המורבידית הקשתה עלי לפזז.

חוץ מזה, תמיד נחמד לגלות שהבסיסטית והמתופפת משתייכות למין השווה. הבסיסטית היא בעצם בת'אני, שהיא גם אישתו של אדם. בראיון קצר בתום ההופעה, לאחר שהצליחה להיזכר באיפה אנחנו מכירות, סיפרה בת'אני על ההברזה של יהודה לדג'לי שהיה אמור להופיע איתם: "זה היה קצת מבאס כי עשינו איתו חזרות ובסוף שינינו את כל ההופעה וגם היו בעיות בסאונד, אבל חוץ מזה היה כיף".

לסיכום, ההופעה בהחלט עשתה חשק לשמוע את הלהקה במקום עם סאונד טוב יותר.

–
שרית, ירושלמית הכותבת בבלוג האנתרפולוגי "לא יורדים מהעצים"

אינדינגב הוכיחו את עצמם בתור פסטיבל מוצלח ביותר, בין אם מדובר בארגון האירוע עצמו במתחם המרשים כאן בדרום הארץ, ובין אם מדובר באווירה ייחודית וחיובית למדי המראה לכל תל אביב איך נראית דרום הארץ.

אבל כמו בכל דבר טוב ישנם חסרונות, כגון ליינאפ חיוור של להקות ואמנים מעט מלעיטים (כמובן שאינדינגב הוא לא פסטיבל רוק אלא פסטיבל מוזיקה על כל גווניה) אווירה אבל בסופו של דבר כל אחד מקבל את מבוקשו וזוכה לקבל הצצה לעוד אמנים ישראלים עכשוויים שלא זוכים לחשיפה בקווי התקשורת המקובלים.

-בן טברסקי

תמונות באדיבות גרבולון.

Wet Bandits מסיימים שיר, ולפתע נשמעת צרחה נוראית – בבמה השנייה, פלישת חוטפי הגופות עושים סאונדצ'ק, ובן טברסקי כנראה בודק שהמיקרופון עובד, וגם מצליח להזיז אותי לבמה שלו על הדרך. "חוצמזה זה פסטיבל נורא רגיש", טברסקי יורה חץ לפסטיבל הקודם, שלא אירח הופעות Pאנק, "הם נורא מפחדים על הציוד שלהם". הוא מקדיש את ההופעה לקין והבל 90210, שביטלו ברגע האחרון (ידיעה שהגיעה זה עתה – טוענים שקין והבל כן יופיעו בסוף במפתיע) ופינו את המשבצת לחוטפי הגופות, ופוצח ברצף שירי Pאנק מהסוג הניאנדרטלי (זו מחמאה, אגב).
טברסקי משתולל על הבמה, וכשהוא בא לרדת לקהל, הוא נתקל בהפתעה – השנה הבמה שודרגה, והוקפה במחיצה בלתי עבירה בין הקהל ללהקה. באין יכולת לקפוץ על הקהל, הוא משנה טקטיקה, ומתחיל לזרוק חול לכל עבר. מצחיק, Pאנקי, רוקנרולי, אבל ברגע שנכנס לי חול לבירה החלטתי שהספיק לי.
עוד מהברקות הפסטיבל – תוכניה מיניאטורית בשקל באדיבות חבורת שוודינביטר שכוללת איורי אילוסטרציה הזויים לאמנים השונים שמופיעים.

–

נדב לזר, כותב את בלוג מוזיקת השוליים "אטמי אוזניים", מבקר הופעות בתרבות מעריב, חבר בלהקות The Raw Men Empire וגיליאם, חבר לשעבר בדוגמניות ז"ל, חבר בחברה להגנת הטבע, חבר.

תמונות באדיבות גרבולון.

טוב, אני הגעתי רק עכשיו! מצאנו את המקום בקלות (בכל זאת שנה שלישית כבר), הקמנו אוהלים (ואחד קורס!), הצמידו לנו צמיד (הפעם בלי תורים), התקלחנו בספרינקלרים (יוענק פרס נובל למי שחשב על זה), כך שמבחינתי אפשר להתחיל.
יותר מזה, במבחינתי אפשר כבר עכשיו לתת את תואר הפתעת הפסטיבל ללהקת ה-Brain Candies. אף אחד לא יודע מאיפה הם באו, כשהם התחילו לנגן (בדיוק בזמן, על הדקה) הרחבה היתה ריקה לחלוטין, אבל תוך כמה שירים כבר הגיעו עשרות אנשים לקדמת הבמה ועוד הרבה לאזור מסביב – ולא במקרה. מאז שרוקפור עברו אמריקניזציה, לא היתה לנו להקת פסיכדליה כזו איכותית. בגדול הם נשארים נאמנים לחוקי הז'אנר – קלידי האמונד (או פנדר רודס?) בולטים, סולואים של גיטרה (אבל בלי להתלהב), תופים חופשיים, טקסטים מושפטים באנגלית. תחשבו על פינק פלויד ממשיכים לנגן אחרי שהם סיימו להקליט את Brain Damage – אבל בלי להישמע כמו חיקוי של אף אחד. כל זה ביחד רענן אותנו כאן לא פחות מהבריזה והספרינקלרים. מה שמזכיר לי, אני הולך לספרינקלרים.
–

הדר, מנכ"ל פורום מוזיקה ישראלית ב-ynet.

התמונות באדיבות יעל רגב

מה, אני הראשון? לא יאומן. הייתי בטוח שאנשים יסתערו על העמדה כדי לחלוק כמה כיף כאן. זה גדול מכדי להכיל את זה בבטן. חייבים לשתף.
גדול פה. מכל בחינה. המתחם גדל, הליינאפ גדל, הבמות גדלו, הקהל גדל, והפסטיבל גדל. התבגר אפילו, אולי. מוקדם לומר. מהר מאוד מגלים שהפסטיבל יוצר תחושה סכיזופרנית קשה. מאז ימי רחוב סומסום לא שמעתי כל כך הרבה אנשים עם פרצוף שאומר "אבל אני רוצה להיות שם!" בניגוד לשנה שעברה, אז הייתה במה מרכזית ובמה קטנה ואקוסטית, הפעם יש שתי במות גדולות ומלאות בכל טוב. וכך יוצא שהפסטיבל מאמן היטב את שרירי הרגליים. אני פה רק שעה, אבל כבר הספקתי לעשות את הדרך בין הבמות כמה פעמים.
הגעתי ישר להופעה המשותפת של סמטת פחם וחיה מילר, שחלקו מתופף מעט שיכור, אך אימתני כקית' מון בהתקף אפילפסיה (גילוי נאות – המילרים חברים שלי. כמה חברים? בפסטיבל חוצמזה הם השאילו לי אוהל. זה כמה). כתבתי בעבר שחיה מילר להקה מעולה, אך שחסר לה קצת גיוון בסאונד. החיבור עם סמטת פחם סיפק לה את הגיוון הזה. קצת נגיעות סקסופון, קצת קלרינט, עוד שירה. הופעה מעולה, וקוסטה הסולן תפס הרבה אנשים בקהל ממה שראיתי.
רצתי מהר להופעה של צנזורה, הספקתי לתפוס את סוף ההופעה שלהם. אחרי שיר שהוקדש לקרן פלס, הם פנו לקהל: "יש מניין לפוגו?",ומיד פצחו בקטע רוק Fאנקי כיפי. גם פה הסולנית התבלטה, עם attitude מגניב למדי. סימנתי לעצמי לבדוק אותם כשאגיע הבייתה.
Brain Candies כבר מהממים את הקהל ברקע, ואני חייב לרוץ להופעה הבאה. בינתיים צל"ש למארגנים: טפטפות מעל הקהל זה גאוני. הצעה לשיפור: לתלות את הליינאפ של הבמה הראשונה ליד הבמה השנייה ולהיפך, כדי להקל על הסכיזופרנים.

–

נדב לזר, כותב את בלוג מוזיקת השוליים "אטמי אוזניים", מבקר הופעות בתרבות מעריב, חבר בלהקות The Raw Men Empire וגיליאם, חבר לשעבר בדוגמניות ז"ל, חבר בחברה להגנת הטבע, חבר.

צוות ההקמה החרוץ הולך לישון שנת לילה אחרונה וקצרה לפני היום הארוך של מחר. צפי:
6 בבוקר- הקמת במה, תאורה וסאונד, ניקיונות, חשמלים, דוכני אוכל מגיעים, האמנים מתחילים להתאפס על מתחם האמנות, ובכלל, מגלים את כל מה ששכחנו לעשות.
12 – הקהל בא ומתחילים לנוח.
12:10 – בעיה ראשונה.

לכל מי שבא מחר- לצערנו יהודה לדג'לי לא יוכל להגיע. אבל שאר האמנים יהיו גם יהיו.
למי שלא בא מחר- תתעודדו, לנו יהיה ממש, ממש, ממש חם.

–

יובל בורשטיין, חבר בצוות הפסטיבל וצוות אינדילייב.