7 באפריל, אוזן בר. 20:00.
אבי עדאקי וחיה מילר בשידור חי מפאב הקצה
אלו האנשים שתמכו, עזרו, ועמדו מאחורי הקלעים של אינדינגב 2010
מכתב תודה ממארגני הפסטיבל עלה לעמוד הראשי. ניפגש בשנה הבאה?
כמה לינקים מרחבי הרשת, רגע לפני שמסכמים באמת
שלום חברים וחברות.
אז כפי שהבטחנו, ושלא כמו בעבר, האתר של אינדינגב ימשיך להתעדכן ולפעום במשך השנה, עם עדכונים, שידורים, מסיבות, הפתעות, וחיים שלמים, מעבר לפעימה החד שנתית שלנו.
הכל יתעדכן כאן אצלנו, כולל הזמנות מיוחדות, הגרלות וכו'. הישארו מחוברים בתודעה וברשת.
בינתיים, בוא לחבב ולהתחבר אלינו בדף החדש שלנו בפייסבוק:
מכתב תודה ממארגני הפסטיבל עלה לעמוד הראשי. ניפגש בשנה הבאה?
בראש ובראשונה הבהרה והתנצלות. מתחם הקולנוע חווה תקלה קשה ביום הפסטיבל, לאחר שבתחילת פעולתו, המקרן (מקרן מיוחד להקרנת חוצות) נשרף, ועקב כך לא פעל המתחם. אנו מתנצלים בפני כל מי שציפה וקיווה, וגם אנו, האמינו לנו, לא שמחנו בזאת.
שנה של ציפייה, חודשים של עבודה קשה, של התלבטויות אינספור, שבועות רבים שאזלו וננגסו כמו ירח של סוף חודש, הפכו לשלושה ימים ושני לילות קסומים. והנה הם מאחורינו.
הנה עבר עוד ביקור של עצם בלתי מזוהה בתוך החיים שלנו, עוד צונאמי ציוני שהצליח בכוחו לשטוף לנו את מה שהיה בתוך המערכת ומחוצה לה, ולהטעין אותנו באושר.
אינדיגנב 2010 הצליח להיות בשבילנו כל מה שחלמנו עליו ומעבר לכך. שלושה ימים של שיכרות רוחנית, של יצירתיות מתפרצת מכל עבר.
כרגע, בימים בהם נשארנו מעטים בין החולות, ימים בהם אנו מפרקים עצמאותנו, מפורקים בעצמותינו ומתרפקים על עוצמותינו, ההתרגשות לקראת המנוחה מתרגשת ובאה.
מנוחה תחת כוכבי בוקר נוצצים, לאחר סופה חזקה במדבר.
קשה לנו לעכל, על אף שזו השנה הרביעית שהחגיגה הזו קיימת ומתרקמת, על אף העובדה שאנו מאמינים בדרכנו, קשה לתפוס שהשיא נשבר שוב, שפסגות האושר נכבשו מחדש.
לראות אמנים, ציירים, פסלים, נגנים, יוצרים, תוהים, מאזינים ומתבוננים (ולא שומעים ורואים), ולצפות בכל כך הרבה מהם מתקבצים במקום אחד קסום, ויוצרים דבר הגדול הרבה יותר מסכום חלקיו, זו זכות כל כך גדולה, חרב של אמונה.
האמונה הזו, להילחם על כל אחד ואחת, על כל יקיר ויקירה שעשויים להתרגש ולרצות לשנות את סביבתם, את עולמם, בעקבות התקהלות כזו, היא שנמצאת תדיר מול עינינו. ממאות, ואולי אלפי התגובות שקיבלנו, החיוכים והחיבוקים מכל עבר, אנחנו מתרגשים ונפעמים, עד כמה חשוב הדבר הזה, עד כמה כוח הוא מצליח לתת לכל מי שרק פתוח אליו. כפי הנאמר "לכל אשר יקראהו באמת". אינדינגב הצליח שוב להוכיח, בעיקר לעצמנו ובתוכנו, שיש עולם נעלם, שלם אך חסר, שאנחנו שוכחים לזכור מדי יום ביומו. עולם בו אנחנו עוצרים להסתכל ולהתבונן בעצמנו ובחיינו, לאן נלך ולאן נגיע, בתוך המירוץ הבלתי פוסק, בתוך תחרות בלתי נגמרת. הצלחנו יחד לעצור את תנועת המטוטלת, ולו לכמה רגעים יחידים ומיוחדים, לשאוף אוויר ולהיטען בכוחות מחודשים לסיבוב הבא. יכול להיות שזו אינה תחושה שעוברת בליבו של כל אחד ואחת, אך נראה שמעבר לעשרות שעות של מוזיקה מופלאה, אמנות פוקחת ושיכרות מתפכחת, הקסם האמיתי נשזר בין חיוך למבט, בין שקיעה כתומה לאוושת הרוח, דרך עוד חומה שנופלת ועוד אהבת חינם בין אדם לאדם. סיפור קטן ואמיתי שקרה, בצהריי יום שבת. אחת מבאות הפסטיבל איבדה שקית ובה מאות שקלים במזומן. לאחר כריזה במערכת ההגברה, ולא יותר מעשר דקות לאחר מכן, הגיע אדם והחזיר לה את השקית עם כל הסכום. הדבר הזה כמעט לא נתפס ומרגש עד דמעות, להבין איך אפשר לנהוג ולחשוב גם אחרת, איך הצלחנו כולנו לצאת מהמעגל הטורפני למען ערכים נעלים יותר, למען עזרה לאחר.
יש שיאמינו בכך ויש שלא, יש שירצו בפתיחות ויש שיגיבו בחריצת לשון, אך אנחנו מאמינים בדרכנו ושלמים איתה. אינדינגב היה ונשאר יוזמה עצמאית בעלת אופי משפחתי ואינטימי מחד, והפקה מוקפדת ומדויקת עם דגש על כל פרט מאידך. העובדה הזו יוצרת לא אחת תחושה מוטעית שמדובר באירוע ממוסד או גרנדיוזי מבחינות שונות. העובדה שמדובר באירוע משפיע וחשוב, לשמחת כל הנוגעים בדבר, לא משנה את המכשולים הקשים שנקרים בדרך, ואת מלחמות ההישרדות משנה לשנה, גם אם אינן נראות לכל. כמספר הדעות השונות שיש לכל אחד ואחת על מה לשנות ומה להשאיר, כך מספר התודות שלנו לכל האנשים שהאירו ולא רק העירו, על האנשים שעוזרים ומסייעים כל העת, שמצטרפים למשפחה מחוייכת ואוהבת, ובעיקר חולמת.
לא במקרה, בתקופה שכזו בה חוזרים לקוות לגשם, בה חוזרת ונשנית השורה, "משיב הרוח ומוריד הגשם", מצבור אנרגיה שכזה של אהבה ומוזיקה מצליח להעביר את ליבו של העניין. להשיב את הרוח אל הנפש, ולהוריד את הגשם. להשבית את הגשמיות. אינדינגב הוא חלום של רוח, שהופכת לגשם מציאותי. בזכות כל מי שהאמין וקיווה, רצה והגיע, שלושה ימים בדרום ישראל הפכו לגשם של רוח ותקווה. שברכה תנוח על ראשיכם, שתנשב לכם הרוח, ואינדינגב יהווה זיכרון מאיר לרגעים קשובים.
תודה גדולה ואינסופית לכל החולמים המופלאים, למאמינים הישרים בדרך המתוירת קצת פחות, לאלו שרוצים בטוב, לאלו שמחפשים חופש תחת כל מילה ואבן.
תודה לכל האמנים הנפלאים שלקחו חלק והראו כמה תקווה ותקנה יש לנו כאן לפחות לעוד שנה מלאה בעניין והתקדמות,
תודה עצומה ובלתי נגמרת לכל מי שעבד, טרח, עזר והנציח, הפריח והפליא בחלקו,
אנחנו אוהבים ומתגעגעים כבר מעכשיו, אתם יקרים לליבנו ותמיד תהיו.
אנחנו עדיין מתאוששים מהפסטיבל המדהים הזה שכרגע נגמר (וגם עדיין מחסלים ומנקים את שטח הפסטיבל, זה ייקח עוד כמה ימים), ועד שנספיק להתפנות מהחיסול והקיפול כדי לכתוב פוסט סיכום ותודה אמיתי ושלם, הנה כמה דברים שכתבו עלינו ברחבי הרשת. אתם מוזמנים להוסיף משלכם כאן בתגובות.
נדב לזר באטמי אוזניים
סער גמזו מסכם בעכבר העיר
נמרוד בוסו במעריב
אייל דץ בוואלה
עינב שיף בוואלה
גיאחה בעונג שבת
גליה שיזף בוויינט
נמרוד צוק בנענע10
דקלה דיין-זילברשטיין בפלייליסט
יעל רגב (בינתיים רק תמונות) באפילו עז
השמש מתקדמת מערבה לאיטה, רוח מדברית מטיחה עוד כמה גרגירי חול על המקלדת המאובקת זה מכבר. מול במת הקוף הקהל עדיין רוקד וקופץ, אבל קל לראות שכמות האנשים ורמת האנרגיה הולכות ומתדלדלות. תחושת תשישות תוקפת את הנשארים. געגועים למקלחת, למיטה ולחתולים שנשארו בבית. אנשי צוות אינדילייב ואינדירדיו מסיימים התרוצצויות אחרונות. כולנו כבר מאובקים ורוצים שכל זה ייגמר.
ומצד שני, כשמסתכלים על השקיעה הכתומה, על הקהל שממשיך ליהנות מהצלילים האחרונים של קרולינה, על יצירות האמנות שנתכסו בשכבת חול, ועל ילדה אחת שעוד מתגלגלת במורד הדיונה, קשה להאמין שהשגרה העירונית כבר אורבת לנו בפתח. מחר בבוקר כל מאות האנשים שעומדים מול הבמה יחזרו למאות צורות החיים שלהם – לימודים, עבודה, משפחה, מטלות, לוחות זמנים. החיים במתחם האוהלים המקובץ, שבו אתה מבקש קפה משכן אקראי ומציע מגבון לח לשכנה אחרת, ייראו כמו חלום רחוק ומעורר געגועים. כן, נתגעגע לשיחות עם זרים גמורים, למוזיקה ולחול; לשלטים המצחיקים, לדוכנים ולרוחות שמעיפות הכל.
ממרומי הגבעה שלנו, אפשר לסכם את אינדילייב 2010 בתור חוויה חד פעמית. תודה לכל מי שהשתתף – כותבים, צלמים, אנשי צוות ההקמה, אמנים, שדרנים, אנשי הפייסבוק פוליז, מפיקים, רכזים ובעיקר חברים טובים שעזרו בכל פעם שהיה צריך. נתראה בשנה הבאה, שתביא איתה אינדינגב חדש ושונה לחלוטין.
-צוות אינדילייב 2010
צילום באדיבות גל בזל.
חמש דקות לפני מופע הסגירה של האינדי ותוקף אותי רצון לכתוב קצת רשמים, שאולי יזקקו לכדי משהו מעובד את בליל התחושות שחוויית הפסטיבל הותירה בי.
עוד כמה שעות אני סוגרת שבועיים (עם הפסקה) כאן בשטח, במדבר שהיה לביתם של כמה קלושרים משוגעים לדבר, דבר שהוא משוגע ומופלא לכשעצמו. אני מודה שאחרי שהתרגלתי כל כך לשקט ולאינטימיות שנוצרה בצוות האינדי הרגשתי קצת מוזר כשהקהל זרם לכאן בהמוניו. משהו בין סיפוק להתגוננות, בין הרצון לתת תוקף להשקעה, שאלפי העיניים ינוחו על הספינה השקועה בחול, או על הפסנתר, שאלפי רגליים כואבות מריקודים ינוחו תחת האוהלים… לבין התחושה שהיי, רגע! זה הבית שלנו, אולי תתנו לנו עוד כמה ימים לפני שתמלאו אותו ברעש ובירה ובדלי סיגריות?!
עם כל זאת, השמש המדברית הנוטה לשקוע והבאלאנס של קרולינה מבשרים לי מלנכוליה של משהו שהושקעו בו חודשים ונגמר תוך שלושה ימים שדמו לשלוש דקות. שלוש דקות בהן מתערבבים בזכרוני רגעי טירוף ממאסיב פינגרס עם בהיה בפה פעור מול טליה אליאב, התחושה שנגעה בי ההיסטוריה בהופעה של פונץ' מתערבבת עם שיחה שהייתה לי עם בחור מקסים מ- the raw men empire. כל אחד בנפרד וכולם יחד, מגיעים עכשיו לסיומם ואולי רק המילים יתנו לי את הזיכוך שאני מחפשת כדי להצליח לסיים את הפסטיבל הזה ברוגע.
כל אחת ואחד מהדמויות שעיצבו את אינדינגב הוא גאון, מופלא, מוכשר. רק ככה אפשר להרים את פסטיבל המוזיקה הכי טוב בישראל של 2010. ורק כשמסתכלים סביב על מישורי אשכול האינסופיים מבינים מה זה אומר להפריח את הדממה, להוציא את הראש מהחלון ולנשום אוויר אמיתי, להתפלש בחול.
וכמו שזרקו לי השבוע, מי שמגיע פעם ראשונה לצוות של האינדי, מוצא את עצמו מגיע גם פעם שנייה. ושלישית. בקיצור,הוא לא יצא מזה. כנראה שאת האינדי אי אפשר להוציא מהבנאדם.
וגם לא את החול מהכיסים ומהנעליים.
תומר דמסקי
צוות הקמה אינדינגב 2010
רותם אור + The Trees and the Bees, רוצי בובה + רם אוריון, We are Ghosts ועוזי פיינרמן.
צילום: גל בזל.
בשלושת הימים האחרונים ניסו עשרות דיוקנאות פייסבוק פוליז להתערבב בקהל הפסטיבל. מתחת לכל אחד מהדיוקנאות נתלו דפים ריקים המיועדים לתגובות הקהל. דפי התגובות אספו הצעות מגונות, בדיחות קרש, תובנות מבריקות יותר ופחות, יצירות אמנות ואפילו מכתב אחד מלא געגועים ואהבה. לסיכום החוויה, אספנו לכם את המיטב:
פייסבוק פוליז בפייסבוק. אפשר למצוא אותם גם ברחובות תל אביב.
אוקי- אין לי מושג מה כתבו פה עד עכשיו
לא קראתי כלום, אני באופן אישי ממש מבסוט -שתיתי גם אתמול וגם היום מלא ערק
ורקדתי מלא- עכשיו עוזי סיים להופיע ואתמול ניגנתי עם האחים
תמשיכו בכל מה שאתם עושים
סחתיין
ספירמירז
Spider Pig
אני רואה אותה בדרך לגימנסיה
(ותודה לגרבולון על הצילום)
אינדינגב, חגיגה לכל חובבי הצפרות בישראל! פעילויות לילדים, משחקים למבוגרים, משקפות וטרמפולינות, הכל בסוף שבוע דחוס אחד. נער אחד, ממשפחות המשתתפים, נשמע אומר: "זה הכי כיף שהיה לי אי פעם!". נער שני הוסיף: "תכלס".
בליל יום שישי נצפתה להקת רוחות רפאים של ציפורים סוררות שאלתרו תרגילים אווירונאוטיים כושלים להנאת – או למעשה, סבלם של המבקרים. הכניסה היתה חופשית וכרוכה בתשלום. כמו כן נצפה חמור.
שני קדר, We are Ghosts.
צילומים: ינאי זקס.
אז נסענו לשם. אינדי-נגב. בנגב.
מתישהו התייבשתי אני לא כל כך זוכר.
20 שנה מאז.
בוץ וחול בעיניים ואיכשהו עדיין במדבר. הרביצו לי.
אז נשארתי לראות את ההופעה של רוצי בובה.
אה. וגם קצת רם אוריון
למרות שאור נסע.
תמונה באדיבות גל בזל
אז אני יושב פה כבר חצי שעה ועושה את עצמי חושב מה לכתוב ובינתיים מסתכל מהגבעה על טריליון אנשים קופצים מתחת ספרינקלרים ומבין את ההבדל הגדול בין אנשים קופצים ורוקדים בבארבי ובאוזן לבין קפיצות וריקודים בחול הזה ובמדבר הזה ובשמיים האלה וכמה צריך את זה וכמה אני צריך את זה וכמה חשוב לדעת שזה יבוא שוב וכמה חשוב שיהיו עוד כאלה וכמה קשה להקליד על המחשב כשהסמן כל הזמן קופץ אחורה אז אני מפסיק.
-יהוא ירון
הנה אני פה במדבר, לא רחוק מעזה, כותב פוסט על אינדינגב בעוד הוא מתרחש מול עיני, והקהל נע מעלה ומטה מול הבמה הראשית. חשבתי ביומיים האחרונים מה לכתוב בפוסט, עם איזה סטייטמנט בומבסטי אפשר לצאת מהאירוע המעולה הזה. אבל בסופו של דבר הבנתי, למה?
בטח כל מיני כותבים יצאו עם כל מיני סטייטמנטים שכאלה על איך סצינת האינדי גדלה משנה לשנה, או שאולי הפסטיבל מתמסחר משנה לשנה, או על זה שצריך או לא צריך לשלם לאמנים, או לא יודע מה. אבל למרות שאינדינגב הוא חתיכת אירוע מוזיקלי בקנה מידה ארצי (ידידה חדשה הצביעה על העובדה המעניינת שאין עוד פסטיבלי מוזיקה חוץ ממנו וג'אז בים האדום), המוזיקה והלהקות פועלות גם לפני וגם אחרי וגם מצדדי אינדינגב.
בשבילי זה לא העניין. בשבילי אינדינגב הוא על החוויות הקטנות. הדברים שקורים כשאתה עוזב את הסביבה המוכרת, התבניות הקבועות של הסופש, וגם את עצמך היום יומי שנשכח בהדרגה ככל שימי הפסטיבל עוברים.
על לשבת במאהל עם חברים של חברים של חברים ולצחוק ללא הפסקה. על לאכול נזיד עדשים שטעים הרבה מעבר למותר בפסטיבל מוזיקה. על לחזות בשקיעה מדברית מרהיבה. על שיחות רנדומאליות עם זרים. אפילו על לחטוף בדיקה על הבוקר משוטרים "סמויים" (אין שום דבר סמוי בערסים עם מכשירי קשר ובגדי קאסטרו בפסטיבל אינדי) שהתבאסו שכל מה שעישנו באיזור שלנו זה טבק.
התמונה באדיבות תמר גיל.
לצערי יש כל מיני תלונות מכל מיני כיוונים על כך שההופעות בינוניות, או שאין מספיק אמנים לא מוכרים וכו'. אבל זה קשור בעיקר לציפיות גבוהות מדי של האנשים לגבי ההופעות, וכשההרכבים הלא ידועים הופיעו הם לא הלכו לראות אותם בכלל. גם אם לא התחברתי לכל המוזיקה, רוב ההופעות שראיתי (ושמעתי מהמאהל) היו ברמה טובה ומעבר לזה. וכמובן שהיו שפע של הרכבים לא מוכרים.
ספציפית, נגנבתי לצלילי הרעש הפופי והמעולה של Lovegrenade, מהמגה ג'אם מבית אודיו מונטאג' שהיה בליל חמישי בניצוחה של מאיה דוניץ, גם מהפוסט-רוק המאסיבי של Massive Fingerz Spacetrip. היה כיף להתפרע שוב לצלילי אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר, להרגע בשסן האקוסטי והאינטימי עם יאיר יונה שישב בול על צהריי יום שישי, ולהניע את האגן לגארג' רוק בהשראת פסקולי טרנטינו של China Moondogs + Banda.
כמו כל טיול לחו"ל או חוויה פסטיבלית, מעכלים את זה כמו שצריך רק אחרי שזה מסתיים. לכן אסיים את הפוסט במשהו שקורה עכשיו בזה הרגע. אני מניע את גופי קלות קדימה ואחורה לצלילי הרגאיי של זבולון דאב, בעוד שבריזה מדברית נעימה נושבת לה על הזרוע שלי ולוקח עוד שלוק מהבירה הקרירה על השולחן.
אינדינגב הוא הטרגדיה הכי גדולה שלי. לחלום במשך שנים להשתתף בחלום מוזיקלי אמיתי, לשמוע צלילים ענוגים בבמות ספונטניות, לטייל בין אלפי אוהלים ,להתרגש, לחזות בשקיעות מדהימות, לראות ילדים מחייכים, להתרגש מהרגע ששוקע לאיטו בין שיר לשיר.
כל אלו, הם לא הנחלה שלי. הלוואי והייתי יכול להיות קהל באינדינגב. זה פרדוקס שלא יכול לקרות. הלוואי והייתי יכול פשוט לשבת ולשוטט בין הבמות, הלוואי והייתי יכול להבין שחו"ל מגיע גם לכאן, ולא להיות זה שנלחם כדי שכך יהיה.
לתת, לכל כך הרבה אנשים הרגשה מדהימה, לעזור לשחרר את כבלי המחשבה, זו זכות ואחריות גדולה, ועדיין, הלוואי והייתי הזבוב על הבר.
מבעד לאדי עייפות בלתי נגמרים, כשאדי הדלק כבר מזמן אזלו, אני מנסה להחליף את הכובע הזה.
יש פה קסם באוויר, וזה כל כך קשה להסביר כמה מכשולים עברנו בדרך, כדי שהמשפחה היפהפיה הזו תחגוג פה מחדש.
די מדהים שיש עוד יום אחד בלבד לכל הדבר הזה, שנמשך כבר חודשים.
אז אמנם טרגדיה, אבל הסוף שלה הוא טוב. גם טרגדיות יכולות להיות עם סיום אופטימי…
אני פשוט מרגיש, שאני אוהב את כל היקירים פה, ואת כל מי שמאמין, שאפשר גם אחרת.
ועכשיו.. רגאיי של בוקר…
מעניין אם אזכה להיות שם…
-מתן נויפלד
אמצע הלילה, מדבר הנגב. להקה עולה לבמה.
אחרי הופעה שלמה של יהוא ירון, פריים טיים האינדינגב.
יושבת מהצד וצופה על ההופעה מהצד תחת אור הירח ונהנית מהאדם המדהים הזה חושף את רגשותיו על הבמה. מה יכול להיות יותר טוב מזה?
לוקחת משהו קטן לאכול, תשושה מכל היום, חושבת על לסיים את כבר את היום בשינה.
לפתע עולה להקה חדשה על הבמה , להקה ששמעתי עליה, הקולקטיב עולים על הבמה.
לא הצלחתי להגדיר את מה שאני שומעת, מקצבים שונים.
מוזיקת פיות מודרנית. קסם חדש על הבמה.
זו לא המוזיקה שאני שומעת בדרך כלל, הקצב לא באמת רקיד.
אבל משהו בשניה הזו שהם עלו, במוזיקה ששמעתי, פשוט היה קסום.
לא יכולתי להוריד את העיניים לשניה. לא התקרבתי לבמה פשוט ישבתי רחוק עצמתי את העיניים והרשתי למוזיקה להעיף אותי למעלה.
פעם ראשונה שאני באמת מתרגשת ממוזיקה.
פשוט עצמתי עיניים וננתי לעצמי להרגיש.
אחרי זה בם פם נגד האחים רמירז עלו.
היה מאוד כיף, הקהל שמח.
אבל השניה הזו שהקולקטיב עלו (סליחה,סליחה, הקולקותי)
את השניה הזו, אני זוכרת.
- ביקי פלומה סטולרו
בציור: קותי, באדיבות פייסבוק פוליז המוכשרים.
CHINA MOONDOG, אחת ההופעות הכי טובות בפסטיבל.
תמונות באדיבות גל בזל.
כתבתי בפוסט שלפני נסיעה לאינ-די בהתרגשות מה על פסטיבלים כזירות טקסיות שמאפשרות יציאה מהזהות היום-יומית, מבנית ומעוצבת, והדגשתי שלדעתי סוד הקסם האנטי-בורגני של הפסטיבל טמון במאגר המתנדבים הגדול שהוא מצליח לגייס לטובת יצירה ואמנות, ושארועים כאלו מולידים רעיונות ליזמות ועשייה חברתית בעיקר בזכות הקשר בין אמנות להתנדבות.
אז איך זה מרגיש להיות בתוך כל ההתרחשות? לפני הנסיעה השוויתי את מצפה גבולות לעיירה אומן של חסידי המוזיקה האלטרנטיבית בישראל. אבל מכאן זה מרגיש פשוט כיף והנאה גדולה: לשמוע מוזיקה טובה, לנוח באוהל, לרקוד, לשמוח שיש כל כך הרבה יצירה מגוונת בארץ וקהל שמגיע, ואפילו לחייך ככה סתם תוך כדי עמידה בתור לדוכן המיצים, בין כל כך הרבה אנשים שרואים עליהם שהם נהנים לפחות כמוני. כל זה אולי לא טקס משנה זהות במובן התיאורטי המלא שלו, אבל כן בהחלט אירוע לימינלי (סיפי) – כלומר (אם נניח בצד את השפה האנתרופולוגית) זה אירוע שבו מותר, ועושים, ומרגישים לא באמת בתוך המציאות הרגילה והיום-יומית. היום בבוקר לדוגמה העברתי לשכנים שלנו לאוהל פלאייר עם הודעה על ההופעה הבאה של להקת אנטיביוטיקה, ובמקום לקבל את המבט החשדן הרגיל – שכולנו נותנים לכל מי שמנסה לדחוף לנו דף פרסומת בעיר הגדולה, הפעם חייכו אלי, ואפילו הציעו תפוח בתמורה.
והנסיעה לכאן היא אולי לא טיסת צ'רטר דחוסה לארץ מזרח אירופאית קרובה-רחוקה, אבל כן הרגשתי שינוי פנימי דרומית לאשקלון, עם ערבוב השמות של יישובי חבל אשכול, ועירות שנדמה שהן רחוקות אבל קרובות הרבה יותר ממה שנדמה לנו מהמרכז, והשלטים לעזה שנדמה שנוח לנו שהיא שם ואנחנו כאן. כל אלה עובדים עלי וכנראה על יתר המשתתפים כמעט כמו כל טקס עליה לרגל אחר ולא פחות עוצמתי.
ונקודה נוספת אחרונה – מכאן, על הדיונה בפינת השידור של מפיקי הפסטיבל (ותודה לתמר על ההזדמנות לשתף בחוויות מכאן) הנוף החושך באופק מזכיר לי את הצד השני של חוויות פסטיבליות וטקסי מעבר לפי האנתרופולוגיה – זו לא רק חגיגה אחת גדולה ומתמשכת של כיף ומותר הכל, אלא מקום שמרחפת בו 'סכנה חברתית' – החשש שאי-הסדר שמותר בפסטיבל יתפרד לתוך החברה החוצה. אי אפשר להתעלם מזה שכאשר יוצרים רעיונות חדשים וכשעושים אמנות, השינוי מהווה איום לכוחות החברתיים הקיימים. וגם זה מורגש מכאן – שינוי חברתי עם ארומה פוליטית באוויר. או כמו שקוב, בשמו הבימתי כ-'הונאת האמרגן' הגדיר את זה בתחילת ההופעה שלו כך: 'הגדרות שמסביב לפסטיבל הם לא בשבילנו, הם בשבילם! הם לא כדי לשמור עלינו – אלא לשמור עליהם מפנינו, וערב טוב למשטרת ישראל!' ואפשר לקחת את הקריאה הזאת למישור המטאפורי-אנתרופולוגי יותר: הגדרות של הפסטיבל, כמו כל אירוע לימינלי, נמצאים כאן כדי להגן על החברה משינויים שהיא חוששת מהם. ואולי, מכאן שינוי חברתי הוא אפשרי למרות הכל. כמו איזו פצצה חברתית קטנה מתחת מנמנמת בחול מתחת לרגלי הרוקדים.
אסף שטיין, דוקטורנט לסוציולוגיה ומפעיל הקשר החברתי, בלוג על יזמות חברתית, פילנתרופיה וחינוך.
תמונות באדיבות תמר גיל.
"אז מה זה בעצם אינדילייב?",שואלים אותנו לא מעט.
אנחנו מספרים שזהו בלוג המביא אל הגולשים בבית קצת מהחוויה של אינדינגב בתמונות, בשידור רדיו ובטקסטים בזמן אמת – או עד כמה שעמדת המחשבים החדישה מחזית הטכנולוגיה מצליחה לעשות זאת.
(בתמונה למטה: עדכון פוסט דרך ה"בורקה" של אינדינגב: מתקן משוכלל שנועד למנוע את סינוור המסך על ידי השמש ופגיעת סופות חול משוטטות במפעילו)
אז בעצם – אומרים השואלים אחרי הרהור קצר – אתם מנקרים לגולשים את העיניים: מספרים להם על אמנים שלא ניצבים מולם, משמיעים להם הופעות שהם לא יכולים לראות, ובאופן כללי, די מבאסים אותם.
אולי.
מצטערים.
זה בסדר, גם לנו לא קל.
חול, רוח, שמש קופחת, קשיים להחליט איזו הופעה נראה ואיזו נפספס. ואנחנו קצת מנקרים בעצמנו, כלומר, מעייפות. בכל זאת, ללכת לישון בשלוש, כשההופעות מסתיימות והשיח הער בין שוכני האוהל השכן אודות היגיינת שיניים (?!) רק מתחיל.
האמת היא שאולי תיעוד שכזה מפספס כי בסופו של דבר, אינדינגב הוא לא סך הופעותיו. אתה מפספס הופעות על ימין ועל שמאל, באחרות כבר שבע מדי ממוזיקה כדי לקלוט. הכיף האמיתי נמצא ברגעים הקטנים: מפגשים עם אנשים חדשים, השקיעה בדרך, בלון של זברה שמתרומם לפתע בדהרה-תעופה באוויר מראשו של אוהל, חיוך מוכר שמבצבץ בתוך ים של אנשים מולך, האור הכתמתם של אחר הצהריים כשכולם קופצים ורוקדים מתחת לזרזיפי הספרינקלרים. כל הדברים שאי אפשר לצלם, אבל בכל זאת ניסינו.
כתבה וצילמה: יעל רגב, אפילו עז
ותודה לתמר גיל על התמונות הנפלאות.
צילום: אורלי קוטיק
עכשיו רק שישי בצהריים, עוד יותר מחצי פסטיבל לפנינו, אבל מבחינתי אני מוכן ללכת הביתה. וללכת הביתה מרוצה. כי אני את המנה שלי קבלתי – הופעה של אינגה פאקינג דינגו. חיכיתי להופעה הזו שנה שלמה – מאז שהכרתי אותם בפסטיבל לפני שנה הייתי בכל מיני הופעות שלהם בשלל מועדונים ואף בבית פרטי, אבל שום דבר לא משתווה להופעה שלהם כאן. משהו ברוח שמנשבת, בפתיחות ובכמות של הקהל, באוויר הפתוח שיקלוט את המוזיקה, בספרינקלרים, בתחושת הפאן הכללית. אינגה דינגו מצליחים להיות הכי כבדים, שואגים, חופרים, פסיכדליים – ועדיין הכי כיפיים, שמעיפים את הקהל הכי גבוה, וההופעה היחידה שראיתי כאן שבסופה הקהל דרש עוד. יאללה, רק עוד 364 יום לאינדי נגב 5!
נכתב ע"י הדר ג, מנהל פורום מוזיקה ישראלית בynet
לאהוב מוסיקה של להקה של חברים שלך זה כמו להנות מפורנו ישראלי.
מצד אחד זה מדליק אותנו שמדובר במשהו מוכר, מצד שני ישנה תחושה מלוכלכת- האם זה לא קינקי, להנות ממשהו כל כך קרוב? אולי בכלל אני נהנה מזה בגלל שאני מכיר את האנשים האלה?
סוטה בהקשר חברתי אבל חי וקיים- ההופעה של חיה מילר והפשרות לחצה לי על הכפתורים הנכונים.
כל התמונות צולמו ע"י גרבולון.
יאיר יונה והדיוקן שלו
אמנות באדיבות הפייסבוק פוליז.
[שהוא לא רק צלם בחסד, אלא גם הציל [תרתי משמע] את צוות אינדילייב משריפת שמש איומה!]
בולע את כל המילים. אושר.
ניגנתי לראשונה עם הרכב, לא שמענו אחד את השני אבל הרגשנו!!! והרגשה זה דבר הרבה יותר חזק והרגישו את זה בחוץ ונורא נורא חזק.
המאמץ שלי להתמודד עם התקלות היה עצום, וכשנפלתי, עלה על הבמה כל הצוות של הפסיבל והם הדגישו שלי ובקיצוניות כמה הרוח נושבת! איזו רוח נושבת באינדינגב!!!
הייתי מוקסם בשנה שעברה והשנה אני מוקסם שבעתיים. תודה תודה תודה.
צריך לייצר גלולות אינדינגב!!!
רוב תודות!
התמונות צולמו ע"י גרבולון.
וואו. אינדינגב. המקום היחיד בעולם שבו אפילו להקת פריק פולק אקוסטית כמו the raw men empire יכולה לגרום לקהל לעמוד ולקפוץ.
כשאתה מנגן על הבמה, הכל נשמע רע. כשאתה מסתכל מהבמה על הקהל, נדמה לך שאף אחד שם לא נהנה. אבל אז מסתיים השיר ומאות אנשים מוחאים לך כפיים בהתלהבות, ואתה מהרהר לעצמך – האם יתכן שכולם כגוש אחד החליטו פתאום להיות מנומסים? מוזר. רק כשמחיאות הכפיים נחלשות ואתה מתחיל לנגן את השיר הבא, מתחילה לחלחל ההבנה שהקהל כנראה באמת נהנה. ואז אתה בעצמך מתחיל להינות. אבל זה מחזיק בדיוק 20 שניות, עד ששוב אתה מתחיל לחשוב שהכל נשמע רע וחוזר להסתכל על הקהל ולחשוב שהוא לא נהנה. מזל שאחרי השיר האחרון אין עוד שיר שיכניס אותך לסרטים של מוזיקאים, ואתה יכול לרדת מהבמה בהבנה שכנראה שהיה טוב.
חוץ מזה, משהו שחשוב לזכור: גם כשמדובר בהופעה אקוסטית שקטה – כשאתה מעלה נשפנים לבמה, ועושה את זה בהפתעה לקהל וללהקה כאחד, ובעיקר כשמדובר בתותחים של שממל- לקהל אין ברירה אלא לעמוד ולקפוץ.
נדב לזר כותב את הבלוג "אטמי אוזניים"
אמנות באדיבות הפייסבוק פוליז
אני יושב על הגבעה של הר הצופים וצופה לעמק אינדי נגב
דקלבאום שרה בכיף והמזג אויר נפלא
הרוח נושבת
קרירה
הילד שלי רוצה להעיף עפיפון
דש לכולם
אינדינגב, מתברר, מצטיין במיוחד בשמים שלו. לא, אלה לא רק העננים שמספקים לו צל טבעי ונוף מעניין: ההופעות מלוות בעפיפונים בעלי זנבות מסתובבים צבעוניים, מאות בועות סבון שנסחפות אל קהל משולהב וגשם מלאכותי (עדיין רק מלאכותי, בינתיים) באדיבות שפריצרים קרירים ומרעננים.
ויצוינו לחיוב "שממל", שבשילוב כל הנ"ל (בעיקר השפריצרים) הצליחו להקפיץ אותי באמת (שתי רגליים באוויר והכל, על פי כל הכללים האולימפיים), בפעם הראשונה בפסטיבל שהתחלתי עייפה להחריד, וזאת למרות שעיר האוהלים כאן מתעוררת בשעות מגונות לחלוטין כמו 7 (ועוד אחרי שחלקים נרחבים ממנה כלל לא הלכו לישון) – לא האמנתי שנותרה בי מספיק אנרגיה אפילו לעמוד בהופעה, בטח שלא לקפוץ. אבל עם מכלול כלי נשיפה, שירים משעשעים, טאץ' כלייזמרי וקהל שלא הפסיק להתפרע, נראה לי שגיליתי למה אנשים חוזרים כל כך נלהבים מאינדינגב שנה אחר שנה. שינה זה ממילא לחלשים.
לילי, "שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני" רדיו הר הצופים
ערב בבמה הקטנה, רייסקינדר משמיע את הפלייבק של Lithium ושר על ההורים הגרושים והשמנים שלו, שרואים סרטים מצוירים. זו כבר הפכה להיות מסורת באינדינגב. השנה הוא מתפרע עוד יותר מאשר בשנה שעברה – אומר לקהל שאין לו למה להשקיע, כי הרי בכל מקרה ימחאו לו כפיים; שר על ארוסתו שקנתה בשוק את המוח שלו; מספר שהוא מרגיש חשוב כשהסאונדמן גורם לקול שלו להדהד; מזמר על קוסמונאוטים בתחנת החלל מיר. באמת שקשה לתאר את החוויה. והקהל גם הוא משתגע בהתאם – קופץ, צועק ומצווח. נקודת השיא נרשמה כשנתתי אטמי אוזניים לחברה, ואדם אקראי ביקש גם לקבל. שניות מספר אחר כך נצפה אותו בחור כשהוא דוחף אטם שעווה ורדרד לפיו, ולא מבין למה נתנו לו סוכריה בטעם כל כך משונה.
רייסקינדר ותחתונים של גרופית: "זה במזל דגים".
רייסקינדר מנגן, התחתונים עדיין על הבמה.
תמר מלינוביץ, רדיו הר הצופים (זה וזה).
קרדיט תמונות: ינאי זקס.
כמה מילים מגל, מלהקת Left. התמונות באדיבות תמר גיל, תמר מלינוביץ' ומארקי פאנק.
שלום ובוקר טוב למי שקורא את זה.
קוראים לי גל ואני תופפתי אתמול על במת האינדינגב המגניבה עם בחור בשם אסף לזרוביץ. כשהיינו על הבמה ביחד היינו “left”, ועדיין לא התפרקנו מה שעושה אותנו עדיין left.
בכל מקרה הזמינו אותי עכשיו לכתוב לבלוג של האינדינגב וזה מגניב, מבחינתי זה משהו חדש אבל בכיף, אני זורם על זה.
בכל מקרה אני מנגן כבר הרבה שנים, ואני יכול להגיד בלב שלם שההופעה שהייתה לנו אתמול הייתה אחת ההופעות הכיפיות שניגנתי בהן.
אני פה באינדינגב פעם ראשונה והפסטיבל הזה באמת מיוחד איכותי ורגוע. האווירה המעולה והנינוחה הזאת גורמת להרכבים ולאמנים להרגיש בנוח וליהנות מההופעות עם הקהל, ומרגישים את זה במוסיקה (לפחות מהזווית שלנו זה כך).
הלוואי שיהיו לנו בארץ עוד אירועים כמו האירוע המבורך הזה, שנותן לאמנים להתבטא בצורה כזאת. להרים את הכפפה, לכבות את הג'וינט, לעשות איזה משהו ולהדליק ג'וינט חדש.
עכשיו בנימה רצינית: יש לי דג שכל החברים דגים שלו מתו והוא נשאר בודד באקווריום שלי. אם מישהו בתל אביב רוצה לאמץ דג חמוד ושורד (היחיד שנשאר) שיכתוב כאן תגובה.
תודה לכם, אני מקווה שתיהנו ממוסיקה ומהחיים כל יום מחדש.
אנטיביוטיקה, צביקה פורס, פונץ ומאד בליס, באדיבות גרבולון (האיש והקוקו).
השמש שקעה כבר מזמן על המדבר, וההופעות עוד רחוקות מלהסתיים, אבל אנחנו מתקפלים לבינתיים לצלילי קוואמי והחלבות.
מחר בבוקר עתיד לעלות פוסט תמונות של גרבולון שלא נכנס למהדורת הלילה מפאת קוצר זמן.
עכשיו כבר אפשר לומר\לאחל בבטחון – אינדינגב שמח!
טוב, אז הגענו קצת יותר מאוחר ממה שתכננו. אז שכחתי להוציא כסף ולתדלק לפני שיצאתי מתל אביב. שום דבר לא יכול להרוס לי את הרגע הזה.
אינדינגב 2010, הפעם אני נשאר לכל הפסטיבל, לא סתם לכמה שעות. לפני שאני מקים את האוהל, אני רץ למתחם. חס וחלילה לא לפספס את ההופעה של שני\אחרון\אוקטובר, אחרי התגברות על כמה בעיות טכניות, והעובדה שהעבירו אותם לבמה הקטנה (מאיזו סיבה לא ברורה).
הופעה רצופת תקלות, אבל עם הכריזמה של ישי גרוס, הסולן, והכח של הלהקה הזו, לאף אחד לא היה איכפת. הם\נותנים\בראש. מלא אנרגיה, מלא דיוק וסאונד מטורף. אני מת עליהם. מתי הו מתי הם יכבשו את העולם.
להקות ומוסיקאים שאפשר להעריך הם אלו שמכירים את השירים שלהם כל כך טוב, שהם נשמעים מעולה גם כשהם לא שומעים אחד את השני על הבמה.
-יניב
ישי גרוס, יפעת נאור, אייל לויט (צילום: יניב גלזר)
-יניב גלזר הוא קולנוען, צלם ושידר לשעבר הרדיו הר הצופים בתוכנית השבועית "ארס התרבות".
קודם כל ווידוי, הפעם הגעתי לאינדי נגב בלי הרבה הכנה מוקדמת, כך שהייתי צריכה להתמודד עם התחרות בין שתי הבמות כשהתכנייה הבלתי ברורה בעליל ממש לא עזרה. אחרי כמה הופעות שיכללתי לי שיטה, עמדתי במקום טוב באמצע, בו אפשר לשמוע את שתי הבמות, ונדדתי לעבר מה שנשמע לי טוב באותו רגע. כך הגעתי להופעה של THE APRONS.
שתי בנות מוכשרות, שאת שמן אינני יודעת המתפקדות כלהקה מלאה כולל גיטרות, תופים, קלידים ושירה, כשאת ראשן מעטר, משום מה, כתר של ילדה קטנה. אני לא בטוחה לגבי השם שלהן, כי כשמקשרים בין סינרים ובחורות זה איכשהו נשמע לי די שוביניסטי, אך בתוך כל הרעש (האיכותי יש לומר) היה ממש כיף להתקל במשהו קצת יותר רגוע ומלודי שעושה נעים, נעים באוזן. לצערי הדיסקים שלהם כבר אזלו אז נקווה שיש להם מייספייס.
-שין (בלוגרית בעבר ושליחת הממסד בהווה)
תמונה באדיבות גרבולון
מסר קצר מישי לבאי הפסטיבל ולאלו שנשארו בבית:
"כמו שמקסים אמר:
היה\מכל\הלב"
ממצלמתו של ינאי זקס (קוביאשי פורצלן)
לשירים של עמיר לב כדאי להקשיב אחד אחד, כמו כדורים של תרופות, כמו גלולות מרות.
השירים של Tree הם כמו מסטיקים מהמפעל של ווילי וונקה: הטעם שלהם נמשך המון המון המון זמן ולא נמאס לעולם.
השירים הארוכים המעגליים של Tree והשירים-המדוברים המתומצתים והכואבים של עמיר לב משתלבים לכדי סוכריות חמוצות, כאלה שהיו מוכרים פעם בצורה של גולות: יש להם טעם של געגוע.
- שמש שמש
"וואו מה הם עשו כאן"- זה מה שאמרתי כשהגעתי לכאן למרות שהראש שלי בכלל היה עסוק עד גבול טירוף בזה שהרכב השני של הנגנים שלי, וגם אני, מאחרים.
דגלים צבעוניים ותאורת לילה של מנורות קטנות עם דיונות של חול ואוהלים. נראה מדהים מרחוק ועוד יותר מקרוב. דוכני אוכל, מיצגי אומנות, המון שתיה ואנשים שצמאים לריגושים שיכנסו להם לאוזניים.
שמחתי שאנחנו חלק מכזה דבר.
קהל מדהים ובמה גדולה, נהנינו מכל רגע.
מקווה שגם הקהל (הם לא מזהים אותי כי החלפתי חולצה 
)
-צביקה פורס
הדבר המדהים בכל החתיכים אצלי, חוץ מהעובדה שהם מופיעים עם שמלת זהב מנצנצת וביריות פסים (לא בהכרח על אותו אדם, לא בהכרח על אותו מין) היא העובדה שהם מדברים על דברים שאף אחד לא דיבר עליהם קודם. אני באמת לא חושב ששמעתי קודם איזשהו שיר שמדבר על דימוי גוף כמו ש"פולניה" מדבר, או שהעז להגיח את האימהות כמו שהשורה "את ילדה קטנה ומכוערת / אל תאמיני לאף אחד שיגיד לך אחרת"
כל החתיכים אצלי עושים לנשיות מה ששלומי שבן עשה לגבריות בשירים כמו "אריק" ו"גור חתולים", רק שהם יודעים להשתמש בכלים שהם לא רק פסנתר.
טוב, יש הרבה עוד מה לכתוב על מה שהם עושים לקונספציה של מגדר נשי, אבל העראק ועמיר לב קוראים עכשיו לחזור לבמה.
תגידו, למה בעצם אתם עוד לא פה?
-אורן ווילקינס י. כותב את הבלוג "ויש להם תוכנית".
