כן, אינדינגב 2009 תם אך לא נשלם.
קיראו את מכתב התודה המרגש ממארגני הפסטיבל.

תגובות יתקבלו בברכה.

אהלן חברים וחברות. בזמן שכולנו מתאוששים מסופ"ש העמוס והמשובח שעבר עלינו, אנחנו מזמינים אתכם לשוטט בין הכתבות שפורסמו בזמן אמת, מאתר הפסטיבל, בעמוד האינדי-לייב. תגובות על הפוסטים יתקבלו בשמחה.

תודה רבה להנהלת הפסטיבל – מתן נויפלד, אסף קזדו וכל שאר החבר'ה, וכמובן לאורי סגל ולאורלי גן, שבנו ועיצבו את האתר.

תודה גם לכל האמנים שמצאו זמן לכתוב ולצלם לאינדילייב, בין כל שאר עיסוקיהם המרובים: יהוא ירון, דפנה קינן ודן-יה שוורץ (דפנה והעוגיות), אורי זליג (תעני אסתר), אבי עדאקי, מארקי פאנק, אביב נוימן (סמטת פחם) ובן טברסקי (פלישת חוטפי הגופות). עוד תודה לכל מי שצייץ בטוויטר שלנו בזמן הפסטיבל.

תודה ענקית לעמרי בורשטיין ולכל צוות התיעוד של הפסטיבל.

ובעיקר, תודה לצוות הנהדר של אינדילייב:

צלמים: אסף אנטמן, גרבולון, יעל רגב, אורלי קוטיק, יעל מאירי, יניב גלזר ועטר רפפורט.

כותבים: נדב לזר, שמוליק כץ, נתי אורבך, גיא חג'ג', גרדה גלזר, שרית השקס, דור י. סער, תמר מלינוביץ, מיטל רוסו, יעל רגב, יניב גלזר והדר גפני.

יזמי, מפיקי ומנהלי פרוייקט אינדילייב: יובל בורשטיין, תמר מלינוביץ, גרדה גלזר ונמי.

היה תענוג אמיתי, נתראה באינדינגב 2010!

זהו, צוות אינדילייב מנתק את המצלמות, מסיר את אבק המדבר מעל ללפטופ והולך לצפות בהופעה הסוגרת את הפסטיבל (אחיו של המצוטט למעלה).

היה נפלא, באמת.

תודה לכל הכותבים, הצלמים, האמנים שהשתתפו ולצוות ההסרטה על התכנים המושקעים.

תודה מיוחדת לצוות האתר ולצוות הפסטיבל.

ובעיקר, תודה מאוד מיוחדת לחיפושיות הזבל.

נתראה בשנה הבאה, עד אז, עזבו אותנו בשקט באמא'שכם.

–

גרדה, יובל, נמי ותמר, יזמי ומפעילי אינדילייב.

תמונה באדיבות גרבולון

אני כל הזמן מסתובב בעיר והכל מכוער כל כך והילדים מכוערים ורעשנים ושומעים מוסיקה טיפשית ואנשים זועפים כשהם מסתכלים אליך וכולם רק רוצים לחזור הביתה ולראות ריאליטי ולישון והשמים מכוערים ועבשים ואין אויר ואין השראה ואז אני בא לפה ומחייכים אלי ויש עץ גדול ויפה וגבעה קטנה ויפה ואפילו בתור לשירותים כולם יפים ויפות ובבמות כולם רוקדים ובבוקר שמעתי את מיכל לוטן עם הלהקה שלה ופתאום נפתחו ספרינקלים שהתיזו עלי מים ואני עומד, השעה עשר בבוקר, אני מלא במים ומיכל שרה והכל יהיה בסדר.

יהוא ירון

תמונה באדיבות יעל רגב

שלום, כאן דפנה והעוגיות.

אינדינגב הוא כנראה הפסטיבל היחיד שיש כרגע בארץ שהקהל בו סקרן, אוהד ומתעניין. מקום מעולה ללהקות כמו דפנה והעוגיות, האחים רמירז, חיה מילר ועוד שיכולים למצוא בו אוזן קוששת ועין כושלת.

או במילים אחרות, היה משובח, היה כיף וכן ירבו.

או במילים אחרות (לא קשור) יש לנו אלבום חדש, הוא בחנויות והוא מחכה לכם.

(מי שרואה אותו אגב ומצליח לתפוס אותו בפוזה חושפנית במיוחד יכול אפילו לזכות בכרטיס כניסה למופע ההשקה בשלישי לנובמבר- פרטים כאן)

כיף בנגב.

ואם יורשה לי לצטט את יובל בורשטיין- "התימנים גאונים- הם מצליחים כבר שנים לשווק לנו דשא" והוסיפה דפנה- "כן, הם גם מאריכים ימים" ודנג'ה החרתה החזיקה אחריה "הם גם מעריכים אותם".

אינדינגב מתקרב לו אל סופו, ואין דרך טובה יותר לסיים יומיים כאלו משתי הופעות מעולות שבאו אחת אחרי השניה. אני תוהה איך לשלב את הכתיבה ביניהן, אבל נזרום ונראה מה יצא.

ההופעה הראשונה הייתה של האחים רמירז + רות דולרס וייס + יהוא ירון. זו הייתה הופעה שבאתי אליה עם המון המון ציפיות, מהסוג שבגללן אתה פוחד להתאכזב. חבורת מוזיקאים מוכשרת שכזו על במה אחת – זה יכול להיות או נהדר, או שכולם יגידו "זה היה נחמד אבל לא כמו שציפיתי".

לשמחתי, בינתיים כל התגובות כאן בפסטיבל, כולל שלי, הן מן "וואו" כזה. כמו שחברתי לחיים ציינה: "זו פשוט חבורה של מוזיקאים ממש ממש מוכשרים על במה אחת". ואין אבחנה יותר טובה מזו לתאר את ההופעה. חבורה שבראש ובראשונה היא אוסף של נגנים מאד מאד מוכשרים, זמרים נהדרים – ואילו מילים. אהבתי במיוחד את השילוב והערבוב בין השירים של רמירז, יהוא ורד"ו. ההופעה התחילה בקאבר שאינני זוכר את שמו, משם לLETTER של רד"ו, הלאה עם נמלים קטנות של יהוא, כמה שירים של רמירז, והאמת שמכאן אני מודה שהכל די מתבלגן לי. אני זוכר שהיה את "זו לא תקופה לכתוב שירה" של יהוא, עוד כמה שירי רות, BABY JEAN של האחים, ועוד ועוד ועוד. נכון לעכשיו, זו ההופעה היחידה שנכחתי בה שהקהל דרש הדרן ופשוט לא ויתר. ערבוב של קונטרבס עם אורגן עם חצוצרה עם אלוהים יודע מה היה שם על הבמה עוד – אבל האנרגיות האלו פשוט היו מדהימות.

ייאמר לזכות הפסטיבל שמעל הקהל היו מן שפריצרים כאלה של מים והם ידעו בדיוק מתי להפעיל אותם. אין ספק שההופעה של השילוש הקדוש הזה הייתה מהחזקות ביותר בפסטיבל, ואולי אי פעם, נקווה שהם עוד ימשיכו לשתף פעולה ככה.

והנה אנו ממשיכים אל דפנה והעוגיות. לכאן באתי עם ציפיות, אבל כאלו שידעתי שיתגשמו – אני הולך להופעות שלהם כבר ארבע שנים, ויהיה הוגן להגיד שאני מן גרופי, משל הייתי בחורה בת 16 ולא בחור בן 21 [וחצי כמעט!]. ההופעה כללה ערבוב של שירים מן האלבום הראשון והשני. יצויינו לטובה אמממ… כל השירים למעשה. בהתחלה "היחידה" של בתריי זוזיי במקור, ואני מאד שמח לראות שהשיר מצא את מקומו באלבום החדש. בעצם כל השירים החדשים מצאו את מקומם באלבום החדש וזה יופי. הייתה נוכחות מעולה של "מה שרצינו", "תאמיני", "תודה רבה", ו"איך", נותר לי רק להצר על מחסורם של שירים כמו דפנה פיק או העתיד נראה מבטיח, כדי להשלים סדרה מופלאה של שירים. אני חייב למצוא משהו רע לכתוב כדי שלא כל הביקורות שלי יראו כמו "ווואאאההה איזה כיייייףףף ואהואוהואו.!!!!!1111454", שוב, משל הייתי נערה בת 16. אז הנה, בהופעה של דפנה והעוגיות השפריצו עלי מים בלי הפסקה מהשפריצרים האלה. זה ממש קשה לאנשים עם משקפיים, באמת, קצת התחשבות. בקצב הזה אני עוד לא אחזור לאינדינגב הבא.

ובכן, אני נאלץ לסיים, משום שהאמת שדפנה והעוגיות (והעוגיה, אם לדייק) צריכים להקליד פה משהו. תהיו בריאים כולכם. אין כמו נגב באמצע אוקטובר. וופ.

–

דור י. סער, קצין ביום, אוהב לישון בלילה. בין לבין שומע מוזיקה, נושם הרבה יש לו גם בלוג.

תמונות מאת יעל רגב.

בשלוש בצהריים אינדינגב בשבילי היה האיש הכי מדברי שאני מכיר, וקוראים לו דויד פרץ. כרגיל, דויד פרץ לבד על הבמה, מלווה בלופר האינסופי שלו, מבצע את השירים שלו שכאילו נכתבו על דפים מלאי אבק דרומי שכזה, ולא רק בגלל האיזכור החוזר של באר שבע, מצדה, אינדינגב ושאר פניני הדרום של ארצנו בכל כך הרבה מהשירים. האירוח של סגול 59 לביצוע של "צ'לסי הוטל" בגירסה הסגולה שלו, כמו גם שיר הסיום של ביג ליבובסקי, ששניהם נוגנו על ידי דויד פרץ וסגול 59, התאימו ככפפה מאובקת לאווירת הצהריים הנעימה שאופפת את אינדינגב ברגעים אלו. איזה תענוג.

אם דויד פרץ היה אמון על החלק של הנגב באינדינגב, אז מיד בתום ההופעה שלו, בדרך להחזיר לגופי את האלכוהול שהוא איבד בחצי שעה האחרונה, חברי אטליז תפסו את חלקו של האינדי בשמו של הפסטיבל. מתחת לציליה, עם מגבר וחצי וללא שום הכנה מוקדמת פתחו להם חברי אטליז בגירסתם המצומצמת (בס, אקוסטית ולי טריפון) בסט קצר שהבהיר לכולם שמוזיקה טובה לא צריכה שום דבר חוץ מאשר את עצמה ואותנו בתור הקהל שיחבק, יאהב ויפרגן לכל האמנים שבאו לדרום, ולא פחות חשוב, לפרגן לעצמנו, שאוהבים את המוזיקה ונזרקים לסופשבוע מעייף ומהנה כאחד. שרק שלא יגמר.

–
שמוליק כץ – בן זקונים למשפחה חשוכת ילדים, נביא בעירו ושיכור בכפרו. מקים, מנהל, מפיק ומייסד "הבלוגיה על פי שמוליק כץ" ואחד ממנהלי פורום מוזיקה ישראלית ב Ynet.

צר לי, גלעד כהנא. בשנה השנייה ברציפות בחרנו בהופעתו כזמן בישול ארוחה בת שלוש מנות על הגזייה (היו מאפינס שוקולד-בננה!). זה לא המוזיקה, זה בגלל קטעי הקישור שגורמים למוזיקה (המוצלחת בחלקה) להפוך לקטעי הקישור הקצרים בין מונולוג אחד למשנהו. לצערנו הרב יותר, זו השנה השנייה ברציפות שהוא נוקם בנו חזרה: הוא האריך גם הפעם כל כך בנאומיו הארוכים – אחד מהם כיסה להכעיס את חצי מנעימת "רינגטון" של רם אוריון – באופן שגרם לקיצורה של ההופעה הבאה אחריו. הפעם סבלה בום פם מנחת זרועו (פיו, ליתר דיוק), וחבל. כי המעט שהיה גרם לנו לצאת באחת מהכבדות של סיר האורז המוקפץ התאילנדי שחיסלנו ולהתחיל לחסל קלוריות בריקודים. השוס: עוזי פיינרמן מתארח, ודווקא כזמר, בקטע מתוך "שני קוני למל".

נדמה לי שאף אחד לא כתב עד כה על ההרכב של רם אוריון ואלקטרה, שהופיעו תחת השם The come on baby Don't say maybes  - אולי כי להקליד את שמם האינסופי כבר מחסל את מכסת המילים שלנו בתור הארוך למחשב הנישא של אינדילייב. יש שיתהו מדוע ה"פריים-טיים" של אירוע אינדי מוקדש ללהקת קאברים, אבל לפעמים מתחשק לומר: ככה. כי היה קצר וכיף, נגנים טובים, שירים מקפיצים, ובחורה שכנראה תפקדה כ"בז" של ההאפי מאנדייז, רק נראתה טוב ממנו בשמלה. מסוג ההופעות שמתאימות פחות או יותר לתפקיד כזה, של הופעת מעבר שמחה בליין-אפ של פסטיבל שלם.

איך נשמע שילוב של מידנייט פיקוקס וערן צור? תלוי אם באתם מהצד של החתן, הכלה או רקדנית הבטן. חובבי ערן צור שסביבי היו, ובכן, מעט המומים. ב"מעט המומים" אני מתכוונת לשוק של חוסר מוכנות לגמרי כעיריית תל אביב מול שכונות הארגזים המוצפות בגשם הראשון באופן שמפתיע אותם כל שנה מחדש. וטווסי החצות הם לא גשם, הם הוריקן.

מהצד שלי, הפיקוקס הוסיפו המון רעש ואנרגיה לשירים של ערן צור, שקצת השתייף בקצוות המחודדים מאז ימי כרמלה גרוס, לטעמי. במיוחד ב-Rush Time, שנשמע ככאוס נפלא, בעיקר בזכות הגיטרה של רון בונקר. מה שכן, האירוח די "הרגיע" את הטירוף המשתולל של הופעות הפיקוקס – כלומר, אם נתעלם מהזומביז המחופשים שעלו לבמה, והסיום הלא מתוכנן של גיטרת הבס.

"היתה הופעה מטורללת", סיכם בונקר אחרי. בניגוד לשאר הופעות הלהקה, כמובן, שנהנות מקהל פילהרמוני קשוב ומיושב. בשיר האחרון קפץ רדושינסקי כהרגלו לקהל, ממש מעל ראשי חובבי ערן צור בשורה הראשונה, שלא האמינו שזה קורה להם. הפוגו השתולל במעגל צורח כשלפתע נשמטה רצועת הבס ממנו, ותוך שנייה הרים אחד הצופים את הגיטרה ובלהט הקרב ריסק אותה במרכז המעגל.

פתאום הכל נעצר. כולם עמדו המומים בפה פעור סביר הגיטרה, כמו מעגל אבלים. לאט לאט העבירו אותה מעל ראשי האנשים בחזרה למשכב על הבמה, מוטלת כגופה עם חוטים ודברים צבעוניים שיוצאים מצדה הימני. רדושינסקי בהה בה לדקה, מלמל על הופעה קרובה באוזן בר עם שירים חדשים ("וגיטרה חדשה", צעק מישהו בקהל בתגובה), הביט עליה שוב, ואז כמו אמר לעצמו – נו, זה כבר אבוד, שיהיה – הרים את הגווייה והחל לרסק אותה בעצמו (בפחות הצלחה מהמרטש הקודם).

הרחבה הדלדלה בצופים, שפרשו לישון, חלקם לוקחים חתיכות פלסטיק מהרצפה למזכרת. מי שנשאר, הרוויח. אני נשארתי בזכות בלון לבן ענק שנתלה על הבמה, נוטע בי חשק בלתי רצוני לצעוק: I’m not a number, I’m a free man! במקום מספר 6 המיתולוגי (קוראים מהדור שלא ידע את רואים 6/6 ממצמצים כעת מול המסך בחוסר הבנה). לבמה עלה איש הג'ירפות לשעבר, יאיר קז, וההרכב אוקסיג'ן.

הייתי לאחרונה בהופעה אלקטרונית שהיתה אנטיתזה מוחלטת למונח "הופעה". קהל יושב, אימג'ים משונים מהבהבים באופן מעורר אפילפסיה מולם, ואיש אחד, שנראה קצת משועמם, יושב עם לפטופ. לך תדע אם הוא לא משחק בשולה מוקשים. אוקסיג'ן מצליחים לא ליפול לאף אחת מהמלכודות הללו. קודם כל, המוזיקה שלהם ישר גורמת לך לזוז. שנית, הם מעניינים ויזואלית. ליד שני החברים ממוקמות מצלמות רובוטיות קטנות, ואדם נוסף עורך תוך כדי את הצילומים עם קטעי וידאו שונים, ומקרין אותם על הבלון הרצחני. יופי של הופעה לסגור איתה את הלילה ולהוציא את יתרת האנרגיה שלך כדי שתוכל לישון היטב, בלי מחשבות על תנינים נמלטים המשחרים בחוץ לטרף. או עוד מונולוג של גלעד כהנא.

–
יעל רגב, כותבת בלוג המוזיקה והמסעות מאותגר השם, "אפילו עז". מצטערת שלא אספה בשהותה באנטארקטיקה קצת כפור בתרמיל להתמודדות עם השרב המדברי.