תודה מאינדינגב 2010

בראש ובראשונה הבהרה והתנצלות. מתחם הקולנוע חווה תקלה קשה ביום הפסטיבל, לאחר שבתחילת פעולתו, המקרן (מקרן מיוחד להקרנת חוצות) נשרף, ועקב כך לא פעל המתחם. אנו מתנצלים בפני כל מי שציפה וקיווה, וגם אנו, האמינו לנו, לא שמחנו בזאת.

שנה של ציפייה, חודשים של עבודה קשה, של התלבטויות אינספור, שבועות רבים שאזלו וננגסו כמו ירח של סוף חודש, הפכו לשלושה ימים ושני לילות קסומים. והנה הם מאחורינו.
הנה עבר עוד ביקור של עצם בלתי מזוהה בתוך החיים שלנו, עוד צונאמי ציוני שהצליח בכוחו לשטוף לנו את מה שהיה בתוך המערכת ומחוצה לה, ולהטעין אותנו באושר.
אינדיגנב 2010 הצליח להיות בשבילנו כל מה שחלמנו עליו ומעבר לכך. שלושה ימים של שיכרות רוחנית, של יצירתיות מתפרצת מכל עבר.
כרגע, בימים בהם נשארנו מעטים בין החולות, ימים בהם אנו מפרקים עצמאותנו, מפורקים בעצמותינו ומתרפקים על עוצמותינו, ההתרגשות לקראת המנוחה מתרגשת ובאה.
מנוחה תחת כוכבי בוקר נוצצים, לאחר סופה חזקה במדבר.
קשה לנו לעכל, על אף שזו השנה הרביעית שהחגיגה הזו קיימת ומתרקמת, על אף העובדה שאנו מאמינים בדרכנו, קשה לתפוס שהשיא נשבר שוב, שפסגות האושר נכבשו מחדש.
לראות אמנים, ציירים, פסלים, נגנים, יוצרים, תוהים, מאזינים ומתבוננים (ולא שומעים ורואים), ולצפות בכל כך הרבה מהם מתקבצים במקום אחד קסום, ויוצרים דבר הגדול הרבה יותר מסכום חלקיו, זו זכות כל כך גדולה, חרב של אמונה.

האמונה הזו, להילחם על כל אחד ואחת, על כל יקיר ויקירה שעשויים להתרגש ולרצות לשנות את סביבתם, את עולמם, בעקבות התקהלות כזו, היא שנמצאת תדיר מול עינינו. ממאות, ואולי אלפי התגובות שקיבלנו, החיוכים והחיבוקים מכל עבר, אנחנו מתרגשים ונפעמים, עד כמה חשוב הדבר הזה, עד כמה כוח הוא מצליח לתת לכל מי שרק פתוח אליו. כפי הנאמר “לכל אשר יקראהו באמת”. אינדינגב הצליח שוב להוכיח, בעיקר לעצמנו ובתוכנו, שיש עולם נעלם, שלם אך חסר, שאנחנו שוכחים לזכור מדי יום ביומו. עולם בו אנחנו עוצרים להסתכל ולהתבונן בעצמנו ובחיינו, לאן נלך ולאן נגיע, בתוך המירוץ הבלתי פוסק, בתוך תחרות בלתי נגמרת. הצלחנו יחד לעצור את תנועת המטוטלת, ולו לכמה רגעים יחידים ומיוחדים, לשאוף אוויר ולהיטען בכוחות מחודשים לסיבוב הבא. יכול להיות שזו אינה תחושה שעוברת בליבו של כל אחד ואחת, אך נראה שמעבר לעשרות שעות של מוזיקה מופלאה, אמנות פוקחת ושיכרות מתפכחת, הקסם האמיתי נשזר בין חיוך למבט, בין שקיעה כתומה לאוושת הרוח, דרך עוד חומה שנופלת ועוד אהבת חינם בין אדם לאדם.

סיפור קטן ואמיתי שקרה, בצהריי יום שבת. אחת מבאות הפסטיבל איבדה שקית ובה מאות שקלים במזומן. לאחר כריזה במערכת ההגברה, ולא יותר מעשר דקות לאחר מכן, הגיע אדם והחזיר לה את השקית עם כל הסכום. הדבר הזה כמעט לא נתפס ומרגש עד דמעות, להבין איך אפשר לנהוג ולחשוב גם אחרת, איך הצלחנו כולנו לצאת מהמעגל הטורפני למען ערכים נעלים יותר, למען עזרה לאחר.

יש שיאמינו בכך ויש שלא, יש שירצו בפתיחות ויש שיגיבו בחריצת לשון, אך אנחנו מאמינים בדרכנו ושלמים איתה. אינדינגב היה ונשאר יוזמה עצמאית בעלת אופי משפחתי ואינטימי מחד, והפקה מוקפדת ומדויקת עם דגש על כל פרט מאידך. העובדה הזו יוצרת לא אחת תחושה מוטעית שמדובר באירוע ממוסד או גרנדיוזי מבחינות שונות. העובדה שמדובר באירוע משפיע וחשוב, לשמחת כל הנוגעים בדבר, לא משנה את המכשולים הקשים שנקרים בדרך, ואת מלחמות ההישרדות משנה לשנה, גם אם אינן נראות לכל. כמספר הדעות השונות שיש לכל אחד ואחת על מה לשנות ומה להשאיר, כך מספר התודות שלנו לכל האנשים שהאירו ולא רק העירו, על האנשים שעוזרים ומסייעים כל העת, שמצטרפים למשפחה מחוייכת ואוהבת, ובעיקר חולמת.

לא במקרה, בתקופה שכזו בה חוזרים לקוות לגשם, בה חוזרת ונשנית השורה, “משיב הרוח ומוריד הגשם”, מצבור אנרגיה שכזה של אהבה ומוזיקה מצליח להעביר את ליבו של העניין. להשיב את הרוח אל הנפש, ולהוריד את הגשם. להשבית את הגשמיות. אינדינגב הוא חלום של רוח, שהופכת לגשם מציאותי. בזכות כל מי שהאמין וקיווה, רצה והגיע, שלושה ימים בדרום ישראל הפכו לגשם של רוח ותקווה. שברכה תנוח על ראשיכם, שתנשב לכם הרוח, ואינדינגב יהווה זיכרון מאיר לרגעים קשובים.

תודה גדולה ואינסופית לכל החולמים המופלאים, למאמינים הישרים בדרך המתוירת קצת פחות, לאלו שרוצים בטוב, לאלו שמחפשים חופש תחת כל מילה ואבן.
תודה לכל האמנים הנפלאים שלקחו חלק והראו כמה תקווה ותקנה יש לנו כאן לפחות לעוד שנה מלאה בעניין והתקדמות,
תודה עצומה ובלתי נגמרת לכל מי שעבד, טרח, עזר והנציח, הפריח והפליא בחלקו,

אנחנו אוהבים ומתגעגעים כבר מעכשיו, אתם יקרים לליבנו ותמיד תהיו.

ותודה לכל האנשים מאחורי הקלעים שעבדו במרץ וטוהר לב כדי שכל זה יקרה:
http://in-d-negev.peasinspace.com/credits2010

7 תגובות

הוסף תגובה